חלק ב, פרק כז
חלק ב, פרק כז
עתידו של העולם
| 1 |
האמונה בכיליון העולם אינה מיסודות התורה
כבר הבהרתי לך (ב,כה6,3) שההאמנה בחידוש העולם היא בהכרח יסוד התורה כולה. אמנם כיליונו לאחר שחודש והתהווה – אין זה בשום אופן יסוד תורה לדעתנו, ושום דבר מהאמנותינו לא ייפגע אם נאמין בהתמדתו. |
קד ביינת לך אן אעתקאד חדת' אלעאלם הו קאעדה' אלשריעה כלהא צ'רורה. אמא פסאדה בעד אן חדת' ותכון פליס ד'לך ענדנא קאעדה' שריעה בוג'ה, ולא יכ'תל עלינא שי מן אעתקאדאתנא באעתקאד דואמה. |
| 2 |
ייחודיותה של הבריאה מאפשרת קיום נצחי לעולם
שמא תאמר: האם לא הוכח כבר שכל מתהווה כלה? נמצא שאם התהווה – הוא יכלה! דע לך שאין זה מחייב אותנו. כי לא טענּו שהוא התהווה כמשפט התהוות הדברים הטבעיים המתחייבים על פי סדר טבעי. כי המתהווה על פי הנוהג הטבעי, כיליונו מחויב בהכרח על פי הנוהג הטבעי. כי כמו שטבעו גזר שלא היה מצוי כך ואז היה מצוי כך – כן בהכרח הוא גוזר שלא יהיה מצוי כך לנצח, מאחר שכבר התאַמת שההוויה הזאת אינה מתחייבת תמידית על פי טבעה. אך לפי טענתנו התורנית, שהדברים נמצאים ואובדים לפי רצונו יתעלה ולא על דרך החיוב – הרי שדעה זו אינה מחייבת אותנו לומר שכשהוא יתעלה הביא למציאות דבר שלא היה מצוי, שהמצוי הזה יכלה בהכרח. אלא הדבר תלוי ברצונו – אם יחפוץ יכלה אותו ואם יחפוץ ישאיר אותו – או בגזירת חכמתו. אם כן ייתכן שהוא ישאיר אותו לנצח נצחים ויתמיד אותו כמו שהוא יתעלה מתמיד. |
ולעלך תקול אליס קד תברהן אן כל כאין פאסד, פאן כאן תכון פהו יפסד. פאעלם אן הד'א לא ילזמנא, לאנא מא אדעינא אנה תכון עלי חכם תכון אלאשיא אלטביעיה אללאזמה לנט'אם טביעי, פאן ד'לך אלמתכון עלי אלמג'רי אלטביעי ילזם פסאדה צ'רורה עלי מג'רי אלטביעה, לאנה כמא אן טביעתה אקתצ'ת אן לם יכן מוג'ודא הכד'א ת'ם כאן כד'א, כד'לך צ'רורה תקתצ'י אן לא יכון מוג'ודא הכד'א אבדא, אד' קד צח אן הד'א אלכון גיר דאים אללזום לה בחסב טביעתה, אמא בחסב דעואנא אלשרעי אלד'י הו וג'וד אלאשיא ותלאפהא בחסב אראדתה תעלי לא עלי ג'הה' אללזום, פלא ילזמנא בחסב הד'א אלראי אנה תעלי למא אוג'ד שיא לם יכן מוג'ודא אן יפסד ד'לך אלמוג'וד ולא בד, בל אלאמר מתעלק באראדתה, אן שא אפסדה ואן שא אבקאה, או במקתצ'א חכמתה, פקד יג'וז אן יבקיה לאבד אלאבדין וידימה כדואמה תעלי, |
| 3 |
המסורת תומכת בנצחיות העולם
ידוע לך כבר (ב,כו3) שכסא הכבוד שהחכמים אמרו במפורש שהוא נברא – הם לא אמרו מעולם שהוא ייעדר, ולא נשמע מעולם לא בדברי נביא ולא בדברי חכם שכסא הכבוד יכלה או ייעדר. אדרבה: הכתובים אומרים שהוא נצחי. וכן נפשות הצדיקים – הן לדעתנו נבראות ולא תיעדרנה לנצח. ולפי חלק מהדעות של ההולכים אחר פשטי ("חיצוניות") "ט'אהר" המדרשות, גם גופם יהיה בעונג תמידי לנצח נצחים, כאמונתם המפורסמת של המאמינים באנשי גן עדן. |
קד עלמת אן כסא הכבוד אלד'י נץ אלחכמים בכונה מכ'לוקא פאנה לם יקולוא קט אנה יעדם, ולא סמע קט פי כלאם נביא ולא חכם אן כסא הכבוד יפסד או יעדם, בל אלנץ בתאבידה. וכד'לך אנפס אלפצ'לא פאנהא עלי ראינא מכ'לוקה ולא תעדם אבדא. ועלי בעץ' ארא מן יתבע ט'ואהר אלמדרשות פאן ג'ת'ת'הם איצ'א תכון מנעמה דאימא אבד אלאבדין כאעתקאד מן שהר אעתקאדהם פי אהל אלג'נה. |
| 4 |
האמונה בכיליון העולם אינה מעיקרי התורה
כללו של דבר: העיון מחייב שכיליונו של העולם אינו הכרחי. ולא נותר אלא צד הודעת הנביאים והחכמים, האם הודיעו שהעולם הזה יכלה בהכרח או לא. רוב המון עמנו מאמינים שהם הודיעו על כך ושכל העולם הזה יכלה. עוד אבאר לך (ב,כח-כט) שהדבר אינו כך, ואדרבה לשונות רבים (במקרא ובחז"ל) נאמרו על נצחיותו, וכל מה שנראה מפשוטו ("חיצוניותו") "ט'אהר" שהוא יכלה – הדבר ברור מאוד שהוא משל, כמו שאבאר (ב,כח-כט). אם אחד מן ההולכים אחר חיצוניות הכתובים יסרב לקבל זאת ויאמר שהוא מוכרח להאמין בכיליונו – אין להקפיד עליו, אבל צריך להודיע לו שהיותו מחודש אינו מחייב את כיליונו. אלא יאמין בכך, לשיטתו, מתוך קבלה כאמת של מה שנמסר באותו המשל שהוא הבין כחיצוניותו, ואין נזק בכך מבחינת התורה בשום פנים ואופן. |
ובאלג'מלה אלנט'ר יוג'ב אן לא ילזם פסאד אלעאלם צ'רורה, ולם יבק אלא ג'הה' אכ'באר אלאנביא ואלחכמים הל וקע אלאכ'באר באן הד'א אלעאלם יפסד ולא בד אם לא, פאן אכת'ר עואמנא יעתקדון אן ד'לך וקע אלאכ'באר בה ואן הד'א אלעאלם סיפסד כלה, וסאבין לך אן אלאמר ליס כד'לך, בל אן נצוץ כת'ירה ג'את פי תאבידה, וכל מא ג'א מן ט'אהר יבדו מנה אנה סיפסד פאלאמר פיה ביין ג'דא אנה מת'ל כמא סאביין, פאן אבא ד'לך אחד אלט'אהריה וקאל לא בד לה אן יעתקד פסאדה פלא ישאחח, לכנה יחתאג' אן יערף אן ליס פסאדה צ'רורי לכונה מחדת'א, בל יעתקד ד'לך עלי זעמה תצדיקא ללמכ'בר בד'לך אלמת'ל אלד'י חמלה הו עלי ט'אהרה, ולא פסאד פי ד'לך פי אלשריעה בוג'ה מן אלוג'וה: |
