חלק ב, פרק לב

חלק ב, פרק לב

מיפוי הגישות בנבואה

1	פתיחה דעות בני האדם על הנבואה הן כדעותיהם על קדמות העולם וחידושו. כוונתי בכך: כמו שבקרב אלה שהִתְאַמֵּת להם קיום האלוה יש שלוש דעות על קדמות העולם וחידושו, כמו שביארנו (ב,יג), כך גם הדעות על הנבואה שלוש הן. לא אתייחס לדעתו של אֶפִּיקוּרוֹס, שהרי אין הוא מאמין בקיומו של אלוה, לא כל שכן בנבואה; ואילו מטרתי כאן היא רק לציין את דעות המאמינים באלוה.	ארא אלנאס פי אלנבוה כאראהם פי קדם אלעאלם וחדות'ה, אריד בד'לך אן כמא אן אלד'ין צח ענדהם וג'וד אלאלאה להם ת'לת'ה' ארא פי קדם אלעאלם וחדות'ה כמא בינא, כד'לך אלארא איצ'א פי אלנבוה ת'לת'ה. ולא אערג' עלי ראי אפיקורוס לאנה לא יעתקד וג'וד אלאה פנאהיך אן יעתקד נבוה, ואנמא אקצד לד'כר ארא מעתקד אלאלאה.
2	דעת ההמון: נבואה כחפץ האל, גם לבורים הדעה הראשונה והיא דעת המון הבורים מבין אלה המקבלים את הנבואה כאמיתית, וגם חלק מעמי הארצות מדתנו מאמינים בה, היא שהאל יתעלה בוחר במי שיחפוץ מבני האדם, ומנבא אותו ושולח אותו. אין לדעתם הבדל בין אם האיש הזה מלומד או בור, מבוגר או צעיר. אבל גם הם מתנים שיהיו בו טוּב מסוים ומידות מתוקנות, כי האנשים לא הגיעו עד כדי כך שיאמרו שהאל ינבא אדם רע, אלא אם כן יחזירהו למוטב תחילה, לפי דעה זו.	אלראי אלאול, והו ראי ג'מהור אלג'אהליה ממן יצדק באלנבוה, ובעץ' עואם שריעתנא איצ'א יעתקדה, והו אן אללה תעאלי יכ'תאר מן ישא מן אלנאס פינביה ויבעת'ה, לא פרק אן יכון ד'לך אלשכ'ץ ענדהם עאלמא או ג'אהלא, כביר אלסן או צגיר אלסן, לכנהם ישתרטון פיה איצ'א כ'יריה' מא וצלאחיה' אכ'לאק, לאן אלנאס אלי הד'ה אלגאיה מא קאלוא אנה קד ינבי אללה רג'לא שרירא, אלא באן ירדה כ'ירא אולא בחסב הד'א אלראי.
3	דעת הפילוסופים: נבואה כחוק טבע לשלמים לאחר הכנות הדעה השנייה והיא דעת הפילוסופים, היא שהנבואה היא שלמות מסוימת בטבע האדם, והשלמות הזאת אינה מושגת לאף אדם אלא לאחר אימון, המוציא מה שבכוח המין אל הפועל, אם אין מכך מניעה מזגית או סיבה חיצונית כלשהי; כדין כל שלמות שתיתכן במין כלשהו, שאין מנוס מכך ששלמות זו לא תהיה עד תכליתה וסופה בכל אחד מפרטי המין הזה אלא רק בפרטים מסוימים. ואם בשביל להשיג את השלמות הזאת יש צורך במוציא לפועל, הרי יש הכרח במוציא לפועל. לפי דעה זו לא ייתכן שבוּר יתנבא, ואדם לא ילך לישון בערב כשאינו נביא ויקום בבוקר כשהוא נביא, כמי שמוצא מציאה. אלא הדבר הוא כך: האיש הנעלה והשלם במעלותיו השכליות והמידותיות, כשהכוח המדמה שלו בשיא שלמותו, והכין את עצמו כפי שעוד תשמע (ב,לו11-6) – הכרח שיתנבא, כי זו שלמות טבעית שיש לנו. לפי דעה זו לא ייתכן שאדם יהיה ראוי לנבואה ויכין עצמו אליה ולא יתנבא, כמו שלא ייתכן שאדם בעל מזג תקין ייזון ממזון מעולה ולא ייווצר מן המזון הזה דם טוב, וכיוצא בזה.	ואלראי אלת'אני והו ראי אלפלאספה הו אן אלנבוה כמאל מא פי טביעה' אלאנסאן, וד'לך אלכמאל לא יחצל ללשכ'ץ מן אלנאס אלא בעד ארתיאץ' יכ'רג' מא פי קוה' אלנוע ללפעל אן לם יעק מן ד'לך עאיק מזאג'י או סבב מא מן כ'ארג', כחכם כל כמאל ימכן וג'ודה פי נוע מא, פאנה לא יצח וג'וד ד'לך אלכמאל עלי גאיתה ונהאיתה פי כל שכ'ץ מן אשכ'אץ ד'לך אלנוע בל פי שכ'ץ מא ולא בד צ'רורה, ואן כאן ד'לך אלכמאל ממא יחתאג' פי חצולה למכ'רג' פלא בד מן מכרג'. ובחסב הד'א אלראי לא ימכן אן יתנבא אלג'אהל, ולא יכון אלאנסאן ימסי גיר נבי ויצבח נביא כמן יג'ד וג'דה, בל יכון אלאמר הכד'א, וד'לך אן אלשכ'ץ אלפאצ'ל אלכאמל פי נטקיאתה וכ'לקיאתה אד'א כאנת קותה אלמתכ'ילה עלי אכמל מא תכון ותהיא אלתהיו אלד'י סתסמעה, פאנה יתנבי צ'רורה, אד' הד'א כמאל הו לנא באלטבע. ולא יצח בחסב הד'א אלראי אן יכון שכ'ץ יצלח ללנבוה ויתהיא להא ולא יתנבא אלא מא יצח אן יגתד'י שכ'ץ צחיח אלמזאג' בגד'א מחמוד פלא יתולד מן ד'לך אלגד'א דם ג'יד ומא אשבה הד'א.
4	דעת התורה: נבואה כחוק טבע לשלמים, העשוי להישלל בחפץ האל הדעה השלישית והיא דעת תורתנו ויסוד דתנו, היא בדיוק כמו הדעה הפילוסופית מלבד דבר אחד: אנו מאמינים שהראוי לנבואה שהכין עצמו לה, יש שאינו מתנבא, וזאת לפי חפץ אלוהי. זה דומה לדעתי לכל הנסים ונוהג כמותם. כי הדבר הטבעי הוא שכל מי שראוי מצד טבעו המולד, והתאמן מצד חינוכו ולימודו – הוא יתנבא; והמנוע מכך הוא כמי שנמנע מלהניע את ידו, כירבעם, או נמנע מלראות, כצבא מלך ארם כשחיפש את אלישע.	ואלראי אלת'אלת' והו ראי שריעתנא וקאעדה' מד'הבנא, הו מת'ל אלראי אלפלספי בעינה אלא פי שי ואחד, וד'לך אנא נעתקד אן אלד'י יצלח ללנבוה אלמתהיי להא קד לא יתנבא, וד'לך במשיה אלאהיה, והד'א ענדי הו שבה אלמעג'זאת כלהא וג'אר פי נסקהא, פאן אלאמר אלטביעי אן כל מן יצלח בחסב ג'בלתה וארתאץ' בחסב תרביתה ותעלימה סיתנבי, ואלממנוע מן ד'לך אנמא הו כמן מנע תחריך ידה כירבעם, או מנע אלאבצאר כעסכר מלך ארם ענד קצדה אלישע.
5	יסודנו שיש הכרח בהכנה ובשלמות במעלות המידות ובמעלות השכליות, עולה מדבריהם (של חז"ל): "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" (בבלי שבת צב,א). וכבר ביארנו זאת בפירוש המשנה (הקדמה, עמ' ה; שמונה פרקים, ז) ובחיבור הגדול (משנה תורה, יסודי התורה ז,א), והראינו שבני הנביאים היו מתעסקים תמיד בהתכוננות.	אמא כון קאעדתנא אלתהיו ואלכמאל פי אלכ'לקיאת ואלנטקיאת ולא בד פהו קולהם, אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וקד בינא ד'לך פי שרח אלמשנה ופי אלתאליף אלכביר, ואכ'ברנא בכון בני הנביאים משתגלין דאימא באלתהיו.
6	ראיות לאפשרות שלילת הנבואה את זה שיש שהמכין את עצמו נמנע ואינו מתנבא, תלמד מסיפורו של ברוך בן נריה. כי הוא הלך אחר ירמיה, והוא אימן אותו ולימד אותו והכין אותו, והוא שאף לנבואה אבל נמנע מכך, כמו שאמר: "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי" (ירמיהו מה,ג), ונאמר לו על ידי ירמיה: "כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' [הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא.] וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת? אַל תְּבַקֵּשׁ!" (שם,ד-ה). אמנם אפשר לטעון שנאמר כאן במפורש שהנבואה היא "גדולות" בשביל ברוך. וכן ניתן לומר שמה שנאמר "גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" (איכה ב,ט) הוא מפני היותם בגלות, כמו שנבאר (ב,לו). אבל אנחנו מוצאים לשונות רבים, מהם במקרא ומהם דברי חכמים, שכולם הולכים לפי היסוד הזה, שהאל מנבא את מי שהוא חפץ כשהוא חפץ, אבל (רק) את השלם המעולה בתכלית. אך את הבורים מעמי הארצות – זה בלתי אפשרי לדעתנו, כוונתי לכך שיינבא אחד מהם, כמו שבלתי אפשרי שיינבא חמור או צפרדע. זהו יסודנו, שיש הכרח באימון ובשלמות ורק אז תהיה האפשרות, שהיכולת האלוהית דבקה בה.	ואמא כון אלמתהיי קד ימנע ולא יתנבא פתעלם ד'לך מן קצה' ברוך בן נריה, לאנה תבע ירמיה וראצ'ה ועלמה והיאה, וכאן יטמע נפסה באן יתנבא פמנע, כמא קאל יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, פקיל לה עלי יד ירמיה כה תאמר אליו כה אמר י"י ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש. ולקד כאן יתסע אן יקאל באן הד'א תצריח באן אלנבוה פי חק ברוך גדולות, וכד'לך כאן יקאל אן קולה גם נביאיה לא מצאו חזון מי"י מן אג'ל כונהם פי אל כמא נבין, לכן נג'ד נצוצא כת'ירה מנהא נצוץ כתב ומנהא כלאם חכמים כלהא מסתמרה עלי הד'ה אלקאעדה, והי אן אללה ינבי מן שא מתי שא, לכן ללכאמל אלפאצ'ל פי אלגאיה, אמא אלג'האל מן אלעואם פלא ימכן ד'לך ענדנא אעני אן ינבי אחדהם, אלא כאמכאן אן ינבי חמאר או צ'פדע. הד'ה קאעדתנא אנה לא בד מן אלארתיאץ' ואלכמאל וחיניד' יכון אלאמכאן אלד'י תתעלק בה קדרה' אלאלאה,
7	טיפול בפסוקים המקשים על דעת הרמב"ם א) אל יטעה אותך הכתוב "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ" (ירמיהו א,ה). כי זה מצבו של כל נביא, שיש לו הכרח בהכנה טבעית מעיקר ברייתו, כמו שיתבאר (ב,לו). ב) אשר לדבריו "נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א,ו) – הרי ידוע לך שיוסף הצדיק נקרא בעברית "נַעַר" (בראשית מא,יב) בהיותו בן שלושים שנה (שם,מו). ויהושע נקרא "נַעַר" בהיותו קרוב לגיל שישים, כמו שנאמר בעת מעשה העגל: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר [לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל]" (שמות לג,יא). משה רבינו היה אז בן שמונים ואחת, וסך חייו היה מאה ועשרים, ויהושע חי אחריו ארבע עשרה שנה, ושנות חיי יהושע מאה ועשר. נמצא שיהושע היה אז לפחות בן חמישים ושבע, ונקרא "נער". ג) אל יטעה אותך גם מה שנאמר בהבטחות הנבואיות: "[וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן] אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם" (יואל ג,א), כי הוא פירש זאת והודיע מה תהיה הנבואה הזאת, באומרו: "זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (שם). כי כל מי שמודיע נסתרות, בין בדרך של ניחוש ואינטואיציה בין בדרך של חלום אמת, נקרא גם הוא "נביא", ולכן "נְבִיאֵי הַבַּעַל" ו"נְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה" (מלכים-א יח,יט) נקראו "נביאים". הלא תראה את דבריו יתעלה: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם" (דברים יג,ב).	ולא יגלטך קולה בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, לאן הד'ה חאל כל נבי לא בד לה מן תהיו טביעי פי אצל ג'בלתה כמא יבין. ואמא קולה נער אנכי, פקד עלמת תסמיה' אלעבראני יוסף הצדיק נער והו אבן ת'לת'ין סנה, ותסמיה' יהושע נער והו נאהז אלסתין, והו קולה פי חין מעשה העגל ומשרתו יהושע בן נון נער וכו', ומשה רבינו חיניד' אבן אחד ות'מאנין, וג'מלה' עמרה מאיה ועשרין, ועאש יהושע בעדה ארבעה' עשר סנה, ועמר יהושע מאיה ועשר, פקד באן אן יהושע חיניד' אבן סבע וכ'מסין סנה אקל ד'לך וסמאה נער. ולא יגלטך איצ'א מא ג'א פי אלמואעד פי קולה אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, לאנה קד פסר ד'לך ואכ'בר מא תכון תלך אלנבוה פקאל זקניכם חלמות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו, לאן כל מכ'בר בגיב מן ג'הה' אלתכהן ואלשעור כאן ד'לך או מן ג'הה' רויה צאדקה פאנה יתסמי איצ'א נביא, ולד'לך יסמי נביאי הבעל ונביאי האשרה נביאים, אלא תרי קולה תעאלי כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום.
8	מעמד הר סיני והקדמה לפרק הבא אשר למעמד הר סיני – אף על פי שכולם היו עדים לאש הגדולה ושמעו את הקולות הנוראים והמבהילים על דרך הנס, הרי לא הגיעו לדרגת הנבואה אלא מי שהיו ראויים לכך, וגם זאת בדרגות שונות. הלא תראה את דבריו: "[וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר] עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד,א). הוא עליו השלום בדרגה הגבוהה ביותר, כמו שנאמר: "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שם,ב), ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים איש למטה מנדב ואביהוא, ושאר האנשים למטה מהם, בהתאם לשלמויותיהם. ולשון החכמים: "משה מחִצה בפני עצמה ואהרן מחִצה בפני עצמה" (מכילתא דרשב"י יט,כד).	פאמא מעמד הר סיני ואן כאנוא כלהם משאהדין אלנאר אלעט'ימה סאמעין אלאצואת אלמהולה אלמפזעה עלי ג'הה' אלמעג'ז, פלם יחצל פי דרג'ה' אלנבוה אלא מן יצלח ועלי מראתב איצ'א, אלא תרי קולה עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, הו ע"אס פי אעלי מרתבה כמא קאל ונגש משה לבדו אל י"י והם לא יגשו, ואהרן דונה, ונדב ואביהוא דון אהרן, ושבעים איש דון נדב ואביהוא, וסאיר אלנאס דון האולא עלי חסב כמאלאתהם, ונץ אלחכמים משה מחצה בפני עצמה ואהרן מחצה בפני עצמה.
9	כיוון שהזדמן לנו להזכיר את מעמד הר סיני, נעיר בפרק נפרד (ב,לג) על מה שמובן מן הפסוקים בהתבוננות נאותה, כמו גם מדברי החכמים, כיצד היה המעמד הזה.	ואד' ואנדרג' לנא ד'כר מעמד הר סיני פלננבה עלי מא יבין מן אלנצוץ ענד אלתאמל אלחסן ומן כלאם אלחכמים פי ד'לך אלמעמד כיף כאן פי פצל מפרד: