חלק ב, פרק מ

מתוך מורה הנבוכים
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק ב, פרק מ
נבואה מנהיגותית יהודית ואמיתית
1
האדם – יצור מדיני עם שונות רבה
כבר התבאר בתכלית הביאור שהאדם מדיני (=פוליטי) בטבעו, ושטבעו הוא לחיות בחברה, ואין הוא כשאר בעלי החיים שהחיים בחברה אינם הכרחיים עבורם. בשל המורכבות הרבה של מין זה, שהרי כידוע לך הוא המורכב האחרון, רב ההבדל בין פרטיו, עד שכמעט שלא תמצא שני פרטים תואמים במין כלשהו ממיני המידות, כשם שלא תמצא את צורתם החיצונית תואמת. הדבר נובע מכך שיש שוני במזגים, ולכן החומרים שונים. וכן יש שוני במקרים השייכים לצורה, משום שלכל צורה טבעית יש מקרים מסוימים מיוחדים השייכים לה, מלבד המקרים השייכים לחומר. שוני גדול כזה בין הפרטים אינו נמצא באחד ממיני בעלי החיים, אלא השוני בין פרטי כל מין קטן, מלבד האדם, שהרי תוכל למצוא שני אנשים שהם כאילו משני מינים שונים בכל מידה ומידה, עד שתמצא אכזריות אדם אחד מגיעה עד כדי כך שישחט את צעיר בניו מעצמת כעסו, ואַחֵר יחמול על הריגת פשפש או אחד החרקים וירך לבבו על כך. וכך ברוב המקרים (=התכונות).
קד בין גאיה' אלביאן אן אלאנסאן מדני באלטבע, ואן טביעתה אן יכון מג'תמעא, וליס הו כסאיר אלחיואן אלד'י ליס מן צ'רוריאתה אלאג'תמאע. ולכת'רה' אלתרכיב פי הד'א אלנוע לאנה אכ'ר מרכב כמא עלמת כת'ר אלתבאין בין אשכ'אצה, חתי יכאד אן לא תג'ד שכ'צין מתפקין פי נוע מן אנואע אלאכ'לאק בוג'ה אלא מא תג'ד צורתהמא אלט'אהרה מתפקה. ועלה' ד'לך אכ'תלאף אלמזאג', פתכ'תלף אלמואד, פתכ'תלף איצ'א אלאעראץ' אלתאבעה ללצורה, לאן לכל צורה טביעיה אעראץ' מא כ'ציצה תאבעה להא גיר אלאעראץ' אלתאבעה ללמאדה, וליס מת'ל הד'א אלאכ'תלאף אלשכ'צי אלעט'ים מוג'ודא פי שי מן אנואע אלחיואן, בל אלאכ'תלאף בין אשכ'אץ כל נוע מתקארב, אלא אלאנסאן פאנך תג'ד אלשכ'צין מנא כאנהמא מן נועין פי כל כ'לק וכ'לק, חתי תג'ד קסאוה שכ'ץ תצל לחיז יד'בח צגיר בניה מן שדה' אלגצ'ב, ואכ'ר ישפק עלי קתל בקה או אחד אלחשראת ותרק נפסה לד'לך, והכד'א פי אכת'ר אלאעראץ'.
2
הצורך במנהיגות
מכיוון שטבעו גזר את השוני הזה בין פרטיו, והחיים בחברה הכרחיים לטבעו, לא ייתכן כלל שיהיו לו חיים חברתיים אלא בהכרח על ידי מנהיג, שיקבע את מעשיהם וישלים את המוזנח וימעט את המופרז, ויקבע פעולות ודרכי הנהגה שכולם יבצעו תמיד בדרך אחת, עד שהשוני הטבעי יוסתר בעקבות התיאום שיצרו החוקים, והחברה תהיה מאורגנת. משום כך אני אומר שהתורה, אף שאינה טבעית, יש לה קשר לעניין הטבעי. והיה זה מן החכמה האלוהית לצורך קיום המין הזה (=האנושי), כיוון שחפץ במציאותו, לשים בטבע האנושות שיהיה לפרטיה כוח הנהגה.
פלמא כאנת טביעתה תקתצ'י אן יכון פי אשכ'אצה הד'א אלאכ'תלאף, וטביעתה צ'רורי להא אלאג'תמאע, לם ימכן בוג'ה אן יתם אג'תמאעה אלא במדבר צ'רורה יקדר אפעאלהם ויכמל אלמפַרּט ויקצר אלמפְרִט, ויסן אפעאלא ואכ'לאקא יפעלונהא כלהם עלי סנן ואחד דאימא, אלי אן יכ'פי אלאכ'תלאף אלטביעי פי כ'תרה' אלאתפאק אלוצ'עי, פינתט'ם אלג'מע. ולד'לך אקול אן אלשריעה ואן לם תכן טביעיה פלהא מדכ'ל פי אלאמר אלטביעי, פכאן מן חכמה' אלאלאה פי בקא הד'א אלנוע למא שא וג'ודה אן ג'על פי טביעתה אן יכון לאשכ'אצה קוה' תדביר,
3
יצירה והפעלה והתחזות
יש מהם מי שההנהגה ההיא נגלתה לו עצמו, והוא א) הנביא או ב) מחוקק החוקים. ומהם מי שיש לו כוח לאכוף את מה ששניהם ציוו, את ההליכה אחריו ואת הוצאתו לפועל, והם א) השליט המאמץ את החוקים האלה, ב) והמתיימר לנבואה המאמץ את תורת הנביא, כולה או חלקה. הוא מאמץ חלק ומניח חלק, או משום שזה קל עליו יותר, או כדי שיחשבו שהדברים האלה באו אליו בהתגלות ואין הוא הולך בהם בעקבות אחרים, מתוך קנאה. משום שיש מן האנשים מי שמתפעל משלמות מסוימת, והוא חושב אותה לנעימה ומתאווה לה, ורוצה שאנשים יחשבו שיש לו השלמות הזאת אף שהוא יודע שאין לו שלמות בכלל, כמו שאתה רואה רבים המתיימרים לשירתם של אחרים ומייחסים אותה לעצמם. וכן נעשה בחלק מחיבורי אנשי המדע ובמדעים רבים, שנפל בידי אדם מתקנא ורשלן דבר שחידש מישהו אחר, והוא מתיימר שהוא זה שחידש אותו. כך קרה גם בשלמות הנבואית הזאת, שמצאנו אנשים שהתיימרו לנבואה ואמרו דברים שמעולם לא באה בהם התגלות מאת ה', כמו צדקיה בן כנענה. ומצאנו אנשים שהתיימרו לנבואה ואמרו דברים שאמר ה' בלי ספק, כלומר שהם באו בהתגלות, אך לאחרים, דוגמת חנניה בן עזור, והם ייחסו אותם לעצמם והתהדרו בהם.
פמנהם מן יכון הו לנפסה אלד'י אנבי בד'לך אלתדביר והו אלנבי או ואצ'ע אלנאמוס, ומנהם מן תכון לה קוה ללאלזאם בעמל מא וצ'עאה ד'אנך ותבעה ואכ'ראג'ה ללפעל, והמא אלסלטאן אלאכ'ד' בד'לך אלנאמוס, ומדעי אלנבוה אלאכ'ד' בשריעה' אלנבי אמא כלהא או בעצ'הא, יכון אכ'ד'ה אלבעץ' ותרך אלבעץ' אמא לאן ד'לך כאן אסהל עליה או ליוהם אן הד'ה אלאמור אתאתה באלוחי וליס הו תאבע פיהא לגירה עלי ג'הה' אלחסד, לאן מן אלנאס מן יעג'בה כמאל מא ויסתלד'ה ויהואה, ויריד אן יתכ'יל פיה אלנאס אן ענדה ד'לך אלכמאל ואן כאן הו יעלם אן לא כמאל ענדה, כמא תרי כת'ירין ידעון שער גירהם וינתחלוה, וכד'לך פעל פי בעץ' תואלף אהל אלעלם ופי ג'זיאת עלום כת'ירה, יסקט לשכ'ץ חאסד מתואני שי אבתדעה גירה פידעי אנה אבתדעה, כד'לך אעתרי פי הד'א אלכמאל אלנבוי איצ'א, לאנא נג'ד אקואמא אדעוא אלנבוה וקאלוא מא לם יאת בה וחי מן קבל אללה יומא קט מת'ל צדקיה בן כנענה. ונג'ד אקואמא אדעוא אלנבוה וקאלוא אשיא קאלהא אללה בלא שך אעני אנהא אתאת בוחי לכן לגירהם מת'ל חנניה בן עזור, פאנתחלוהא ותחלוא בהא.
4
אמת מידה ראשונה להבחנה: תוכן הנבואה
ידיעת דבר זה כולו והבחנתו ברורים מאוד, ואבאר לך זאת כך שלא יקשה עליך הדבר, ותהיה לך אמת־מידה להבחין על ידה בין א) הנהגות החוקים הנחקקים, ב) ובין הנהגות התורה האלוהית, ג) ובין הנהגות של מי שלקח דבר מדברי הנביאים והתיימר שהוא שלו וייחס אותו לעצמו. אשר לחוקים שמחוקקיהם הצהירו שהם חוקים שחוקקו ממחשבתם – אין צורך להביא ראיה לכך, כי עם הודאת בעל הדין אין צורך בראיה. כאן ארצה רק להודיע לך לגבי ההנהגות שמתיימרים לגביהן שהן נבואיות. א) יש מהן נבואיות באמת, כלומר אלוהיות, ב) ויש מהן תחיקתיות (=אנושיות), ג) ויש מהן גנובות.
ומערפה' הד'א כלה ותמייזה בין ג'דא, ואנא אבין לך ד'לך חתי לא ישכל עליך אלאמר, ותכון ענדך תפרקה תמייז בהא בין תדאביר אלנואמיס אלמוצ'ועה, ובין תדאביר אלשריעה אלאלאהיה, ובין תדביר מן יאכ'ד' שיא מן אקאויל אלאנביא וידעיה וינתחלה. אמא אלנואמיס אלתי צרח ואצ'עוהא בהא אנהא נואמיס וצ'עוהא מן פכרתהם פלא תחתאג' עלי ד'לך אסתדלאל, מע אקראר אלכ'צם לא יחתאג' לביינה. ואנמא אריד אן אערפך באלתדאביר אלתי ידעי פיהא אנהא נבויה, ומנהא נבויה חקיקיה אעני אלאהיה ומנהא נאמוסיה ומנהא מנתחלה.
5 כשתמצא תורה שכל תכליתה וכל כוונת מנהיגה שקבע את מעשיה אינן אלא הסדרת המדינה ומצביה והסרת העושק והאלימות ממנה, ואין בה שום פנייה לעניינים עיוניים, ואין בה תשומת לב להשלמת הכוח ההוגה, ואין בה התחשבות בדעות, תהיינה נכונות או משובשות, אלא כל כוונתה היא הסדרת מצבי בני האדם אלה עם אלה באיזו דרך שתהיה, ושישיגו אושר מדומה כלשהו לפי דעתו של המנהיג ההוא – אז תדע שהתורה הזאת היא תחיקתית, והמחוקק אותה הוא מן הקבוצה השלישית, כמו שהזכרנו (ב,לז), כלומר מן השלמים בכוח המדמה בלבד. אך כשתמצא תורה שבכל הנהגותיה היא מתייחסת הן לתיקון המצבים הגופניים הן לתיקון ההאמנה, כאמור לעיל, ותשים דגש על מתן דעות נכונות על ה' יתעלה תחילה ועל המלאכים, ותשתדל להחכים את האדם ולתת לו הבנה ולהעירו עד שידע את המציאות כולה בצורתה האמיתית – כי אז תדע שההנהגה הזאת היא מלפניו יתעלה, ושהתורה ההיא אלוהית. פאד'א מא וג'דת שריעה' מא גאיתהא כלהא וקצד ראייסהא כלה אלד'י קדר אפעאלהא אנמא הו אנתט'אם אלמדינה ואחואלהא ורפע אלט'לם ואלתגאלב מנהא, ולא יכון פיהא תעריג' בוג'ה עלי אמור נט'ריה ולא אלתפאת לתכמיל אלקוה אלנאטקה, ולא יבאלי פיהא ען אלארא כאנת צחיחה או סקימה, בל אלקצד כלה אנתט'אם אחואל אלנאס בעצ'הם מע בעץ' באי וג'ה כאן, ואן ינאלוא סעאדה' מא מט'נונה בחסב ראי ד'לך אלראיס, פתעלם אן תלך אלשריעה נאמוסיה, וואצ'עהא כמא ד'כרנא מן אהל אלצנף אלת'אלת', אעני אלכאמלין פי אלקוה אלמתכ'ילה פקט. ואד'א וג'דת שריעה ג'מיע תדביראתהא תנט'ר פי מא תקדם מן צלאח אלאחואל אלבדניה ופי צלאח אלאעתקאד איצ'א, ותג'על וכדהא אעטא ארא צחיחה פי אללה תעלי אולא ופי אלמלאיכה, ותרום תחכים אלאנסאן ותפהימה ותנביהה חתי יעלם אלוג'וד כלה עלי צורה' אלחק, פאעלם אן ד'לך אלתדביר מן קבלה תעלי, ואן תלך אלשריעה אלאהיה.
6
אמת מידה שנייה להבחנה: תכונות הנביא
נותר לך לדעת אם המתיימר אליה הוא השלם שקיבל התגלות בעניינה, או שהוא התיימר שהוא בעל האמירות האלה וייחס אותן לעצמו. ואופן בחינת הדבר הוא בחינת שלמות האדם הזה וחקירת מעשיו והתבוננות בהליכותיו. סימנך הגדול ביותר הוא זניחת התענוגות הגופניים והזלזול בהם, שזו תחילת דרגות אנשי המדע, וכל שכן הנביאים; ובמיוחד החוש שהוא חרפה לנו, כמו שציין אריסטו (אתיקה ג,י), ובפרט זוהמת יחסי המין.
ובקי אן תעלם הל מדעי ד'לך הו אלכאמל אלד'י אוחי אליה בהא, או הו שכ'ץ אדעי תלך אלאקאויל ואנתחלהא. ווג'ה אמתחאן ד'לך הו אעתבאר כמאל ד'לך אלשכ'ץ ותעקב אפעאלה ותאמל סירתה, ואכבר עלאמאתך אטראח אללד'את אלבדניה ואלתהאון בהא, פאן הד'א אול דרג'את אהל אלעלם פנאהיך אלאנביא, ובכ'אצה אלחאסה אלתי הי עאר עלינא כמא ד'כר ארסטו, ולא סימא קד'ארה' אלנכאח מנהא,
7 לכן חשף ה' בחוש זה את חרפתו של כל מתיימר, כדי שהאמת תתברר למחפשי האמת ולא יתעו ולא יטעו. ראה נא איך צדקיה בן מעשיה ואחאב בן קוליה התיימרו לנבואה ונמשכו אחריהם האנשים, ואמרו דברים שהתגלו לזולתם. הם התמכרו לתענוגות המין הבזויות, עד שזנו עם נשי חבריהם וחסידיהם, עד שפרסמם ה' כמו שחשף חרפת אחרים, ושרף אותם מלך בבל כמו שביאר ירמיה ואמר: "[כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְאֶל צִדְקִיָּהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִכָּם לְעֵינֵיכֶם.] וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם ה'" (ירמיהו כט,כא-כג). הבן את המטרה הזאת. ולד'לך פצ'ח אללה בהא כל מדעי ליתביין אלחק ללמחקקין ולא יצ'לוא ולא יגלטוא, אלא תרי צדקיה בן מעשיה ואחאב בן קוליה כיף אדעוא אלנבוה ותבעוהמא אלנאס ואתיא באקאויל וחי ג'את לגירהמא, ואנהמכא פי כ'סאסה' לד'ה' אלג'מאע חתי זניא בנסא אצחאבהמא ותבאעהמא, חתי אשהרהמא אללה כמא פצ'ח גירהמא, פאחרקהמא מלך בבל כמא בין ירמיה וקאל . פאפהם הד'א אלמקצד: