חלק ב, פרק מח

חלק ב, פרק מח

ייחוס מעשי הטבע והאדם לה'

1	הקדמה: האל הוא ראשית שרשרת הסיבות ברור מאוד שלכל דבר מחודש יש בהכרח סיבה קרובה שחידשה אותו, ולסיבה הזאת יש סיבה, וכך הלאה עד שמגיעים בסופו של דבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר חפץ ה' ובחירתו. לכן לעתים מושמטות בדברי הנביאים כל הסיבות הממצעות האלה ואותה פעולה מסוימת המתחדשת מיוחסת לה', ואומרים שהוא יתעלה עשה אותה. כל זה ידוע, וכבר דיברנו עליו אנחנו (א,סו1; סט5) ודורשי אמת אחרים, והיא דעת כל אנשי תורתנו.	בין הו ג'דא אן כל שי חאדת' פלא בד לה מן סבב קריב אחדת'ה, ולד'לך אלסבב סבב, והכד'א אלי אן ינתהי ד'לך ללסבב אלאול לכל שי אעני משיה' אללה ואכ'תיארה. ולד'לך קד תחד'ף פי אקאויל אלאנביא תלך אלאסבאב אלמתוסטה כלהא וינסב הד'א אלפעל אלשכ'צי אלחאדת' ללה, ויקאל אנה תעלי פעלה. והד'א כלה מעלום, וקד קלנא פיה נחן וגירנא מן אלמחקקין, והו ראי אהל שריעתנא באג'מעהם.
2	העיקרון: ייחוס פעולות לה' אחר ההקדמה הזאת שמע מה שאבאר בפרק הזה, והתבונן בו היטב, יותר מהתבוננותך בשאר פרקי החיבור הזה. הדבר שאבאר לך הוא זה: דע שכל הסיבות הקרובות שמהן הדברים קורים, בלי הבדל בין אם הן עצמיות וטבעיות או בחיריות או מקריות ואקראיות – וב"בחיריות" אני מתכוון שסיבתו של המאורע הזה היא בחירה של אדם, ואפילו היתה הסיבה רצון של אחד משאר בעלי החיים – כל זה מיוחס בספרי הנביאים לה', והם מתבטאים לגבי הפעולה הזאת שהאל עשה אותה או ציווה עליה או אמר אותה. בכל הדברים האלה נאמרו לשון אמירה ולשון דבור ולשון צווי ולשון קריאה ולשון שליחה.	ובעד הד'ה אלתוטיה אסמע מא אבינה פי הד'א אלפצל, ואעתברה אעתבארא כ'ציצא בה זאידא עלי אעתבארך לסאיר פצול הד'ה אלמקאלה, ואלשי אלד'י אבינה לך הו הד'א. אעלם, אן אלאסבאב אלקריבה כלהא אלתי ענהא חדת' מא חדת' לא פרק בין אן תכון תלך אלאסבאב ד'אתיה טביעיה או אכ'תיאריה או ערצ'יה אתפאקיה, ואעני באלאכ'תיאריה אן יכון סבב ד'לך אלחאדת' אכ'תיאר אנסאן, חתי לו כאן אלסבב אראדה' חיואן מן סאיר אלחיואנאת, פאן הד'א כלה ינסב ללה פי כתב אלאנביא, ויטלק עלי ד'לך אלפעל פי עבאראתהם אן אללה פעלה, או אמר בה, או קאלה. וג'א פי הד'ה אלאשיא כלהא לשון אמירה ולשון דבור ולשון צווי ולשון קריאה ולשון שליחה,
3	זהו העניין שרציתי להסב אליו את תשומת הלב בפרק זה. כי כיוון שהאלוה, כמו שקבענו, דוגמאות ג) הוא אשר עורר את הרצון ההוא של החי שאינו הוגה, ב) והוא שחִייב את הבחירה ההיא לחי ההוגה, א) והוא שהנהיג את ענייני הטבע כמנהגם, ד) והאקראיות היא ממותר העניין הטבעי, כמו שהתבאר (אריסטו, פיזיקה ב, פרקים 6-5), כשרובה משותפת בין הטבע והבחירה והרצון – מכל זה מתחייב שייאמר על מה שנובע מן הסיבות הללו שה' ציווה שייעשה כן, או שאמר: יהי כן. לכל אלה אביא לך דוגמאות, ומהן תקיש על כל מה שלא אומר.	והד'א הו אלמעני אלד'י ארדת אלתנביה עליה פי הד'א אלפצל. וד'לך אנה למא כאן אלאלאה עלי מא קרר הו אלד'י את'אר תלך אלאראדה לד'לך אלחיואן אלגיר נאטק, והו אלד'י אוג'ב ד'לך אלאכ'תיאר ללחיואן אלנאטק, והו אלד'י אג'רי אלאמור אלטביעיה עלי מג'ראהא, ואלאתפאק הו מן פצ'ל אלאמר אלטביעי כמא בין, ואכת'רה משתרך בין אלטבע ואלאכ'תיאר ואלאראדה, לזם בחסב הד'א כלה אן יקאל ען מא לזם ען תלך אלאסבאב אן אללה אמר אן ינפעל כד'א, או קאל יכון כד'א. ואנא אד'כר לך מן הד'ה כלהא אמת'לה, ועליהא קס כל מא לם אקלה.
4	דוגמאות א: מטבע המציאות על ענייני הטבע הנוהגים תמידית, א) כמו התמוססות השלג כשהאוויר מתחמם, וגעישת מי הים כשהרוח סוערת, נאמר: "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם" (תהילים קמז,יח), "וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו" (שם קז,כה). ב) ועל ירידת הגשם נאמר: "וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר [עָלָיו מָטָר]" (ישעיהו ה,ו).	קאל פי מא יג'רי מן אלאמור אלטביעיה דאימא כד'ובאן אלת'לג' אד'א אחתר אלהוא, ותמוג' מא אלבחר ענד הבוב אלריח, קאל ישלח דברו וימסם, ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. וקאל פי נזול אלמטר ועל העבים אצוה מהמטיר וגו'.
5	דוגמאות ב: בחירת בני אדם וכן נאמר על מה שסיבתו היא בחירוֹת אנושיות, כמו מלחמה של עם המשתלט על עם, או אדם שקם להזיק לאדם אחר, אפילו רק גידף אותו. א) על השתלטות נבוכדנצר הרשע וצבאותיו נאמר: "אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי" (שם יג,ג), ונאמר: "בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ" (שם י,ו). ב) ובמעשה שמעי בן גרא נאמר: "כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד" (שמואל-ב טז,י). ג) ועל היחלצות יוסף הצדיק מן הכלא נאמר: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ" (תהילים קה,כ). ד) ועל ניצחונם של פרס ומדי על הכשדים נאמר: "וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ" (ירמיהו נא,ב). ה) ובמעשה אליהו ז"ל, כאשר ה' סיבב לו אישה לכלכלו נאמר לו: "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ" (מלכים-א יז,יט). ו) ויוסף הצדיק אמר: "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" (בראשית מה,ח).	וקאל פי מא יכון סבבה אכ'תיאראת אנסאניה כקתאל קום סלטוא עלי קום, או שכ'ץ תחרך לאד'יה' שכ'ץ אכ'ר, חתי ולו שתמה, קאל פי תסלט נבוכדנצר הרשע ועסאכרה אני צויתי למקדשי גם קראתי גבורי לאפי, וקאל בגוי חנף אשלחנו, ופי קצה' שמעי בן גרא קאל כי י"י אמר לו קלל את דוד. ופי כ'לאץ יוסף הצדיק מן אלסג'ן קאל שלח מלך ויתירהו. ופי ט'פר פרס ומדי באלכשדים קאל ושלחתי לבבל זרים וזרוה. ופי קצה' אליהו זכור לטוב למא סבב אללה לה אמראה תקותה קיל לה הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך. וקאל יוסף הצדיק לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים.
6	דוגמאות ג: רצון בעלי חיים על מה שסיבתו רצון בעל חיים ותנועתו לצרכיו החייתיים א) נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג [וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה]" (יונה ב,יא), כי ה' הוא שעורר בו את הרצון הזה, לא שהוא הפכו לנביא והשרה עליו התגלות. ב) וכן נאמר על הארבה שבא בימי יואל בן פתואל: "כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ" (יואל ב,יא). ג) וכן נאמר גם על השתלטות חיות הפרא על ארץ אדום כשנחרבה בימי סנחריב: "[וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד, וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ...] וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו" (ישעיהו לד,יא-יז). ואף על פי שלא הוזכר כאן לשון אמירה ולא צווי ולא שליחה, הרי משמעות הדבר ברורה ודומה. מכאן תקיש לכל מה שמנוסח באופן דומה.	וקאל פי מא יכון סבבה אראדה' חיואן ותחרכה בדואעיה אלחיואניה, ויאמר י"י לדג, אד' ואללה הו אלד'י את'אר לה תלך אלאראדה, לא אנה ג'עלה נביא ואוחי אליה. וכד'לך קיל פי אלג'ראד אלד'י אתי פי איאם יואל בן פתואל כי עצום עושה דברו. וכד'לך איצ'א קיל פי אסתילא אלוחוש עלי ארץ אדום ענד כ'ראבהא פי איאם סנחריב והוא הפיל להן גורל וידו חלקתה להם בקו, ואן כאן לם יד'כר הנא לשון אמירה ולא צווי ולא שליחה, לכן מעני ד'לך קאיס בין, ועלי מא שאבה הד'ה אלציגה איצ'א מן אלקול פקס.
7	דוגמאות ד: מאורעות אקראיים וכן נאמר גם בדברים האקראיים לגמרי. א) נאמר במעשה רבקה: "[הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ] וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (בראשית כד,נא). ב) ובמעשה דוד ויהונתן נאמר: "[וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה] לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'" (שמואל-א כ,כב). ג) ובמעשה יוסף: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם [לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה]" (בראשית מה,ז).	וקאל איצ'א פי אלאמור אלאתפאקיה אלמחצ'ה' אלאתפאק, קאל פי קצה' רבקה ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר י"י, ופי קצה' דוד ויהונתן קאל לך כי שלחך י"י, ופי קצה' יוסף וישלחני אלהים לפניכם.
8	סיכום הפרק התבאר לך אם כן כיצד (המקרא) מתבטא לגבי הכנתן של הסיבות, תהיינה כיצד שתהיינה – בין אם היו הסיבות א) בעצם או ד) במקרה או ב) בבחירה או ג) ברצון – בחמשת הביטויים הללו: צְוָיָה, אמירה, דבור, שליחה, קריאה. דע זאת ושקול "למה הכוונה בלשקול? להתאים?" זאת בכל מקום לפי הקשרו וכך יסתלקו לך זרויות רבות, ותתבאר לך מהותו האמיתית של הדבר באותו מקום שנראה לכאורה שהוא רחוק מן האמת.	פקד תבין לך כיף יעבר ען תהיי אלאסבאב כיף תהיאת, סוא כאנת אסבאבא באלד'את, או באלערץ', או באכ'תיאר, או באראדה, בהד'ה אלכ'מס עבאראת, והי צויה אמירה דבור שליחה קריאה. פאעלם הד'א ותדברה פי כל מכאן בחסבה פתרתפע שנאעאת כת'ירה, ותבין לך חקיקה' אלאמר פי ד'לך אלמוצ'ע אלד'י יוהם בעדא ען אלחק.
9	חתימת חלק ב עד כאן מה שהגעתי אליו בדיון על עניין הנבואה ומשליה וביטוייה. וזה כל מה שאציין לך בנושא זה בחיבור זה. נחל־נא לעסוק בעניינים אחרים, בעזרת שדי.	והד'א גאיה' מא אנתהי בי אלקול פיה פי אמר אלנבוה ואמת'אלהא ועבאראתהא. והדא ג'מלה' מא אד'כרה לך מן הד'א אלגרץ' פי הד'ה אלמקאלה. פלנקבל עלי מעאני אכ'רי בעזרת שדי:
10	נשלם חלק זה השני, ואחריו תבוא בחלק השלישי הקדמה.	כמל הד'א אלג'ז אלת'אני יתלוה פי אלג'ז אלת'אלת' מקדמה