חלק ג, פרק יב

מתוך מורה הנבוכים
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק ג, פרק יב
סיווג הרע ואחריות האדם
1
המחשבה שהרע בעולם רב מן הטוב
רבות עולה בדמיון ההמון מחשבה נמהרת שהרעות בעולם רבות מן הטובות, עד שברבות מדרשותיהם ובשיריהם של כל האומות הם כוללים עניין זה ואומרים שלפלא הוא אם יימצא טוב בזמן (=בגורל, בעולם), ואילו רעותיו הן רבות ומתמידות. טעות זו אינה של ההמון בלבד, אלא גם של מי שחושב (או: טוען) שהוא יודע משהו.
כת'יר(א) מא יסבק לכ'יאל אלג'מהור אן אלשרור פי אלעאלם אכת'ר מן אלכ'יראת, חתי אן פי כת'יר מן כ'טב ג'מיע אלמלל ופי אשעארהם יצ'מנון הד'א אלגרץ' ויקולון, אן אלעג'ב אן יוג'ד פי אלזמאן כ'יר, אמא שרורה פכת'ירה ודאימה. וליס הד'א אלגלט ענד אלג'מהור פקט, אלא וענד מן יזעם אנה קד עלם שיא.
2 ל(אבו בַּכְּר) אלראזי יש ספר מפורסם שקרא לו "(הדברים) האלוהיים", וכלל בו דברים חמורים מהזיותיו ומבורותו. ביניהם עניין שרקם, והוא שהרע במציאות רב מן הטוב, ושאם תשווה בין מנוחת האדם והנאתו במשך מנוחתו לבין הכאבים והייסורים הקשים והמחלות והנכויות והאומללויות והיגונות והאסונות הפוגעים בו – תמצא שמציאותו, כלומר מציאות האדם, היא עונש ורוע גדול המוטל עליו. הוא החל לאמת דעה זו על ידי התחקות אחר פגעים אלה כדי לצאת נגד כל מה שטוענים אנשי האמת באשר לחסדי האלוה ונדיבותו הברורה, והיותו יתעלה הטוב המוחלט, ושכל מה שיוצא ממנו טוב מוחלט בלי ספק. ללראזי כתאב משהור וסמה באלאלאהיאת, צ'מנה מן הד'יאנאתה וג'האלאתה עט'אים, ומן ג'מלתהא גרץ' ארתכבה, והו אן אלשר פי אלוג'וד אכת'ר מן אלכ'יר, ואנך אד'א קאיסת בין ראחה' אלאנסאן ולד'(א)תה פי מדה' ראחתה מע מא יציבה מן אלאלאם ואלאוג'אע אלצעבה ואלעאהאת ואלזמאנאת ואלאנכאד ואלאחזאן ואלנכבאת פתג'ד אן וג'ודה - יעני אלאנסאן נקמה ושר עט'ים טלב בה. ואכ'ד' אן יצחח הד'א אלראי באסתקרא הד'ה אלבלאיא ליקאום כל מא יזעם אהל אלחק מן אפצ'אל אלאלאה וג'ודה אלבין, וכונה תע(א)לי אלכ'יר אלמחץ', וכל מא יצדר ענה כ'יר מחץ' בלא שך.
3
הטעות: אימוץ נקודת מבט של האדם הפרטי
הסיבה לכל הטעות הזאת היא שאותו בור ודומיו מן ההמון אינם מתבוננים במציאות אלא מנקודת מבט של פרט מבני האדם ותו לא. כל בור מדמיין שהמציאות כולה היא בשבילו אישית, וכאילו אין מציאות אלא הוא בלבד, ואם בא עליו דָבר בניגוד לרצונו הוא פוסק ואומר שהמציאות כולה רעה. אילו התבונן האדם במציאות ותפס "תצור" אותה וידע עד כמה חלקו בה זעום, היתה מתבררת ומתבהרת לו האמת. כי הזיה ממושכת זו שהאנשים הוזים באשר לריבוי הרעות בעולם – אין הם אומרים שכך הוא לגבי המלאכים, ולא לגבי הגלגלים והכוכבים, ולא לגבי היסודות והמחצבים או הצמחים שהורכבו מהם, ואף לא לגבי מיני בעלי החיים, אלא כל מחשבתם נמשכת רק לאחד מפרטי מין האדם. והם מתפלאים על זה שאכל מזון רע עד שנצטרע – איך פגע בו פגע גדול זה, ואיך רעה זו באה למציאות. וכן הם מתפלאים על מי שהרבה ביחסי מין עד שלקה בעיוורון, וקשה בעיניהם צרת עיוורונו. ועוד כיוצא בזה.
וסבב הד'א אלגלט כלה כון הד'א אלג'אהל ואמת'אלה מן אלג'מהור לא יעתבר אלוג'וד אלא בשכ'ץ אנסאן לא גיר, ויתכ'יל כל ג'אהל אן אלוג'וד כלה מן אג'ל שכ'צה, וכאן ליס ת'ם וג'וד אלא הו פקט, פאן ג'אה אלאמר בכ'לאף מא יריד קטע קטעא אן אלוג'וד כלה שר. פלו אעתבר אלאנסאן אלוג'וד ותצורה ועלם נזארה' חט'ה מנה, לתבין לה אלחק ואתצ'ח, לאן הד'א אלהד'יאן אלטויל אלד'י יהד'יה אלנאס פי כת'רה' שרור אלעאלם ליס יקולון אן ד'לך פי חק אלמלאיכה, ולא פי חק אלאפלאך ואלכואכב, ולא פי חק אלאסטקסאת ומא תרכב מנהא מן מעדן או נבאת, ולא פי חק אנואע אלחיואן איצ'א, ואנמא תמר פכרתהם כלהא לבעץ' אשכ'אץ נוע אלאנסאן ויעג'בון מן הד'א אלד'י אכל אלמאכל אלרדיה חתי תג'ד'ם כיף נזלת בה הד'ה אלאד'יה אלעט'ימה, וכיף וג'ד הד'א אלשר, וכד'לך יעג'בון ממן אכת'ר אלנכאח חתי אצאבה אלעמא פתעט'ם ענדהם בליה' הד'א באלעמא, ומא נחי נחו הד'א.
4
האמת: העולם טוב והאדם רע לעצמו
אך ההתבוננות האמיתית היא שכל פרטי מין האדם הנמצאים, כל שכן שאר מיני בעלי החיים, הם דבר שאין לו ערך כלל ביחס למציאות המתמשכת כולה, כמו שהתבאר ונאמר:
א) "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, [יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר]" (תהילים קמד,ד),
ב) "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה" (איוב כה,ו),
ג) "אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר [אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם, יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ]" (שם ד,יט),
ד) "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי [וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ, הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל]" (ישעיהו מ,טו),
וכל מה שבא בלשונות ספרי הנביאים בעניין זה, הנכבד וגדול התועלת לידיעת האדם את ערכו, כך שלא יטעה ויחשוב שהמציאות היא בגללו בלבד. אלא לדעתנו המציאות היא בגלל חפץ בוראהּ, שמין האדם הוא הפחות ביותר בה ביחס למציאות העליונה, כלומר הגלגלים והכוכבים. ואילו ביחס למלאכים, הרי אין יחס באמת בינו ובינם. האדם הוא אך הנכבד ביותר מבין הדברים המתהווים, וזאת בעולמנו התחתון; כוונתי שהוא (=האדם) הנכבד ביותר ממה שהורכב מן היסודות. ויחד עם זאת הרי מציאותו היא טוּב גדול לו וחסד מה' במה שייחד אותו והשלים אותו.
ואלאעתבאר אלחקיקי הו אן כל אשכ'אץ נוע אלאנסאן אלמוג'ודין, פנאהיך מא סואה מן אנואע אלחיואן, הו שי לא קדר לה בוג'ה באלאצ'אפה ללוג'וד כלה אלמסתמר, כמא בין וקאל אדם להבל דמה וגו', [אף כי] אנוש רמה ובן אדם תולעה, אף שוכני בתי חמר (וגו')[וכו'], הן גוים כמר מדלי (וגו')[וכו'], וכל מא ג'א פי נצוץ כתב אלאנביא מן הד'א אלגרץ' אלג'ליל אלעט'ים אלפאידה פי מערפה' אלאנסאן קדרה, ולא יגלט ויט'ן אלוג'וד מן אג'ל שכ'צה פקט, בל אלוג'וד מן אג'ל משיה' באריה ענדנא, אלד'י נוע אלאנסאן אקל מא פיה באלאצ'אפה אלי אלוג'וד אלאעלי אעני אלאפלאך ואלכואכב, אמא באלאצ'אפה ללמלאיכה פלא נסבה באלחקיקה בינה ובינהא, ואנמא אלאנסאן אשרף מא תכוון וד'לך פי עאלמנא אלאדני, אעני אנה אשרף מא תרכב מן אלאסתקסאת. ומע הד'א איצ'א פאן וג'ודה כ'יר עט'ים לה ואחסאן מן אללה במא כ'צה בה וכמלה,
5 רוב הרעות המגיעות לפרטיו הן מהם, כלומר מפרטי בני האדם הפגומים, ומפגמינו אנו צועקים וקוראים לעזרה, ומן הרעות שאנחנו עושים בעצמנו בבחירתנו אנחנו מתייסרים, ומייחסים זאת לה'; אך חלילה לו מכך, כמו שביאר בספרו ואמר: "שִׁחֵת לוֹ? לֹא, בָּנָיו מוּמָם, [דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל]" (דברים לב,ה). וביאר זאת שלמה ואמר: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט,ג). ומעט'ם אלשרור אלואקעה באשכ'אצה הי מנהא, אעני מן אשכ'אץ אלאנסאן אלנאקצין, ומן נקאיצנא נציח ונסתגית', ומן שרור נפעלהא באנפסנא באכ'תיארנא נתאלם, וננסב ד'לך ללה, [ו]תע(א)לי ען ד'לך, כמא בין פי כתאבה וקאל שחת לו לא בניו מומם ו[כ](ג)ו', ובין שלמה ד'לך וקאל אולת אדם תסלף דרכו ועל י"י יזעף לבו,
6
ניתוח מיני רעות הפוגעים באדם
הביאור לזה הוא שכל רוע הפוגע באדם הוא מאחד משלושה מינים:
וביאן ד'לך אן כל שר יציב אלאנסאן ירג'ע אלי אחד ת'לת'ה אנואע.
7
גורם א לרע: טבע החומר
מין הרוע הראשון הוא מה שפוגע באדם מצד טבע ההתהוות והכיליון, כלומר מבחינת היותו בעל חומר. כי בשל כך פוגעים בחלק מבני האדם מומים ונכויות מטבע הלידה, או מופיעים בשל שינויים המתרחשים ביסודות, כמו קלקול האוויר או הברקים הקטלניים ושקיעות האדמה. וכבר ביארנו (ג,ח5; ג,י9) שהחכמה האלוהית חייבה שלא תהיה הוויה אלא עם כיליון, ולולא הכיליון הפרטי הזה לא היתה מתמידה ההוויה במין.
אלנוע אלאול מן אלשר, מא יציב אלאנסאן מן ג'הה' טביעה' אלכון ואלפסאד, אעני מן חית' הו ד'ו מאדה, פאן מן אג'ל הד'א תציב בעץ' אלאשכ'אץ עאהאת וזמאנאת פי אצל אלג'בלה, או טאריה מן תגיראת תקע פי אלענאצר כפסאד אלהוא או אלצואעק ואלכ'סוף, וקד בינא אן אלחכמה אלאלאהיה אוג'בת אן לא יכון כון אלא בפסאד, ולולא הד'א אלפסאד אלשכ'צי למא אסתמר אלכון אלנועי,
8 ניתוח) הנה התבררה מוחלטות החסד והטובה ושפע הטוב. מי שרוצה להיות בעל בשר ועצמות ולא יהיה מושפע ולא יחול בו דבר מן הדברים החלים על החומר – אין הוא רוצה אלא לחבר בין שני הפכים מבלי שירגיש בכך, משום שהוא רוצה להיות מושפע שאינו מושפע. כי אילו לא היה מקבל השפעות הרי לא היה מתהווה, וכאילו היה המצוי ממנו פרט שאינו פרטים ממין. נכון מה שאמר גָלֶנוֹס בחלק השלישי מ(ספרו) "תועלת (האברים)": "אל תוליך את עצמך שולל במחשבת השווא שאפשר שיתהווה מדם הווסת ומהזרע בעל חיים שלא ימות, או שאינו חש כאב, או נע תמידית, או בהיר כשמש". אמירה זו של גלנוס היא הערה על נגזרת של משפט כללי. המשפט הוא שכל מה שאפשר שיתהווה מחומר כלשהו – יתהווה במרב השלמות שיוכל להתהוות מאותו חומר של המין, ויחול על פרטי המין חסרון בהתאם לחסרון החומר של אותו הפרט. והמרב של מה שאפשר שיתהווה מן הדם והזרע, והשלם ביותר ממנו, הוא מין האדם שכידוע מטבעו הוא חי הוגה בן תמותה; אם כן אין אפשרות שלא יימצא מין זה של רע. פקד באן מחץ' אלאפצ'אל ואלאנעאם ואפאצ'ה' אלכ'יר, ואלד'י יריד אן יכון ד'א לחם ועט'ם ולא יתאת'ר ולא ילחקה שי מן לואחק אלמאדה אנמא יריד אלג'מע בין אלצ'דין והו לא ישער, וד'לך אנה יריד אן יכון מתאת'רא לא מתאת'ר(א), לאנה לו כאן גיר קאבל ללתאת'יר למא תכון, וכאן יכון אלמוג'וד מנה שכ'צא לא אשכ'אץ נוע, נעם אלקול מא קאלה ג'אלינוס פי ת'אלת'ה' אלמנאפע, קאל לא תטמע נפסך פי אלבאטל אנה ימכן אן יתכון מן דם אלטמת' ואלמני חיואן לא ימות או לא יאלם או דאים אלחרכה או בהי כאלשמס, והד'א אלקול מן ג'אלינוס הו תנביה עלי ג'ז מן קצ'יה כליה, ואלקצ'יה הי אן כל מא ימכן אן יתכון מן אי מאדה כאנת פהו יתכון עלי אכמל מא ימכן אן יתכון מן תלך אלמאדה אלנועיה, וילחק אשכ'אץ אלנוע מן אלנקצאן בחסב נקצאן מאדה' ד'לך אלשכ'ץ, וגאיה' מא ימכן אן יתכון מן אלדם ואלמני ואכמלה הו נוע אלאנסאן עלי מא עלם מן טביעתה אנה חי נאטק מאית, פלא בד מן הד'א אלנוע מן אלשר אן יוג'ד.
9 שכיחות) עם זאת תמצא שהרעות מן המין הזה המוצאות את בני האדם הן מעטות מאוד מאוד, ולא יהיו אלא לעתים נדירות. משום שאתה מוצא ערים בנות אלפי שנים שלא שקעו ולא נשרפו, וכיוצא בזה נולדים אלפי בני אדם בתכלית הבריאות, ולא נולד בעל מום אלא באופן חריג. ואם יתעקש המתעקש שלא לומר "חריג", הרי שהוא מועט מאוד, ואין הוא לא אחד ממאה ולא אחד מאלף מן הנולדים בריאים לגמרי. ואנת תג'ד מע הד'א אן אלשרור אלתי תלחק אלנאס מן הד'א אלנוע קלילה ג'דא ג'דא, ולא תכון אלא פי אלנדרה, לאנך תג'ד מד[ן](נא) להא אלאף סנה מא גרקת ולא אחתרקת, וכד'לך יולד אלאף מן אלנאס פי גאיה' אלסלאמה ולא יולד ד'ו עאהה אלא שאד'(א). ואן כאבר אלמכאבר ולא יקול שאד'(א) פהו קליל ג'דא, ולא הו לא ג'ז מן מאיה ולא ג'ז מן אלף מן אלמולודין עלי (חאלה')[ג'מלה'] אלסלאמה.
10
גורם ב לרע: בני האדם רעים זה לזה
מין הרעות השני הוא פגיעתם של בני האדם זה בזה, כמו השתלטותם אלה על אלה.
שכיחות וניתוח) רעות אלה רבות מרעות המין הראשון. הסיבות לכך רבות וידועות. גם הן מאתנו, אבל אין לעָשוּק תחבולה נגדן. ועם זאת אין בעולם כולו מדינה שסוג רוע זה נפוץ ושכיח מאוד בין תושביה בשום אופן, ואף מציאותו מעטה היא, דוגמת אדם האורב לאדם להורגו או לשדוד אותו בלילה. סוג רוע זה כולל בריות רבות רק במלחמות הגדולות. וגם זה אינו שכיח בכלל העולם.
ואלנוע אלת'אני מן אלשרור הו מא יציב אלנאס מן בעצ'הם (ל)בעץ' כתסלט בעצ'הם עלי בעץ', והד'ה אלשרור אכת'ר מן שרור אלנוע אלאול, ואסבאב ד'לך כת'ירה ומעלומה, והי איצ'א מנא, לכן ליס ללמט'לום פיהא חילה. ומע ד'לך פאן אי מדינה מוג'ודה פי אלעאלם באסרה, לא יוג'ד בין אשכ'אץ תלך אלמדינה הד'א אלנחו מן אלשר שאיעא אכת'ריא בוג'ה, בל וג'ודה איצ'א קליל, כשכ'ץ יגתאל שכ'צא פיקתלה או ילצה לילא, ואנמא יכון הד'א אלנחו מן אלשר יעם כ'לקא כת'ירא פי אלחרוב אלעט'ימה, והד'א איצ'א ליס באכת'רי פי ג'מיע אלארץ'.
11
גורם ג לרע: האדם לעצמו
מין הרעות השלישי הוא מה שפוגע באדם ממנו ממעשיו לעצמו, וזהו השכיח ביותר.
שכיחות) והרעות האלה רבות מאוד מרעות המין השני. מרעות המין הזה צועקים כל האנשים, ובמין זה לא תמצא מי שאינו גורם רעה לעצמו, מלבד מעטים.
המקור) וזה הוא שראוי להאשים בו באמת את הנפגע, וייאמר לו כמו שנאמר: "למעמד, להזיח א-ו?"
א) "מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת" (מלאכי א,ט),
ב) ונאמר: "מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה" (משלי ו,לב).
ג) ועל מין זה של רעות אמר שלמה: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ [וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ]" (שם יט,ג).
ד) וביאר גם כן לגבי מין רעות זה שהוא מעשה האדם לעצמו, והם דבריו: "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז,כט), והמחשבות האלה הן שהביאו עליהם את הרעות האלה.
ה) ועל מין זה נאמר: "כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל" (איוב ה,ו), וביאר מיד אחר כך שהאדם הוא המביא למציאות את סוג הרוע הזה,
ו) ואמר: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד [וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף]" (שם ה,ז).
ואלנוע אלת'אלת' מן אלשרור הו מא יציב אלשכ'ץ מנא מן פעלה בנפסה, והד'א הו אלאכת'רי, והד'ה אלשרור אכת'ר מן שרור אלנוע אלת'אני בכת'יר, ומן שרור הד'א אלנוע יציח אלנאס כלהם, והד'א הו אלד'י לא תג'ד מן לא יג'ניה עלי נפסה אלא קליל(א), והד'א הו אלד'י ינבגי אן ילאם אלמצאב עליה באלחקיקה ויקאל לה כמא קיל מידכם היתה זאת (לכם), וקיל משחית נפשו הוא יעשנה. וען הד'א אלנוע מן אלשרור קאל שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו'. וקד בין איצ'א פי הד'א אלנוע מן אלשרור אנה פעל אלאנסאן בנפסה, והו קולה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים, ותלך אלאפכאר הי אלתי ג'לבת עליהם הד'ה אלשרור. וען הד'א אלנוע קיל כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל, ת'ם בין פי אלאת'ר אן אלאנסאן הו אלד'י יוג'ד הד'א אלנחו מן אלשר, פקאל כי אדם לעמל יולד וגו'.
12
מחלות הגוף ומחלות הנפש
מין זה הוא הנובע מכל המידות הרעות, כוונתי ללהיטות אחרי האכילה והשתייה ויחסי המין ולעיסוק בהם בכמות מופרזת, או בקלקול הסדר, או בקלקול איכות המזון. וזו סיבה לכל החוליים והפגעים הנפשיים והגופניים. אשר לחוליי הגוף – הם ברורים; ואילו חוליי הנפש מהנהגה רעה זו הם משני היבטים:
א) הראשון הוא השינוי החל על הנפש בהכרח בשל שינוי הגוף, מבחינת היותה כוח גופני, כמו שכבר נאמר שמידות הנפש נובעות ממזג הגוף (א,לד11; ב,לו2).
ב) וההיבט השני הוא שהנפש מסתגלת ומתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, וכך היא משיגה תכונת השתוקקות למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין.
והד'א אלנוע הו [אל]תאבע ללרד'איל כלהא, אעני ללשרה פי אלאכל ואלשרב ואלנכאח, ותנאול ד'לך באפראט כמיה, או בפסאד תרתיב, או בפסאד כיפיה' אלאגד'יה, פיכון ד'לך סבבא לג'מיע אלאמראץ' ואלאפאת [אלנפסאניה ו]אלג'סמאניה (ואלנפסאניה), אמא אמראץ' אלג'סם פבינה. ואמא אמראץ' אלנפס מן סו הד'א אלתדביר פמן ג'התין, אחדאהמא אלתגיר אללאחק ללנפס צ'רורה מן אג'ל תגיר אלג'סם מן חית' הי קוה ג'סמאניה, כמא קד קיל אן אכ'לאק אלנפס תאבעה למזאג' אלבדן, ואלג'הה אלת'אניה הי כון אלנפס תאלף אלאמור אלגיר צ'רוריה ותעתאדהא, פתחצל להא מלכה' אלאשתיאק למא ליס הו צ'רורי לא פי בקא אלשכ'ץ ולא פי בקא אלנוע.
13
תשוקה למותרות מביאה לרע ולאומללות
התשוקה אינסופית) תשוקה זו היא דבר שאין לו סוף, ואילו כל הדברים ההכרחיים הם מוגבלים וסופיים. אך למוֹתרוֹת אין קץ, משום שאם תשתוקק לכך שיהיו כליך מכסף, הרי נאה יותר שיהיו מזהב; ואחרים עושים אותם מבדולח, ואולי יֵעשו גם מאזמרגד ומאודם, ככל שניתן למצוא זאת.
התשוקה מסכנת) וכך כל בור שמחשבתו נפסדת אינו חדל לסבול ולהתעצב על כך שלא הגיע לעשות מה שפלוני עשה מן המותרות, ופעמים רבות יכניס את עצמו לסכנות גדולות, כמו הפלגה בים ועבודה בשירות המלכים, כשתכליתו בזה היא להשיג אותם מותרות שאינם הכרחיים.
התשוקה מאמללת) וכך אם יפגעו בו צרות באותן דרכים שילך בהן, יתלונן על גזירתו הקדומה של האל, ויחל לקלל את הזמן (=הגורל), ויתפלא על חוסר הצדק שלו, מדוע אין הוא עוזר לו להשיג הון רב שיוכל לקנות בעזרתו הרבה יין כדי להשׁתכר בו תמיד, וכמה שְׁפָחוֹת עודות מיני זהב ואבנים טובות, שיעוררוהו לקיים יחסי מין הרבה מעבר ליכולתו כדי שיתענג, כאילו תכלית המציאות אינה אלא עונגו של השָפל הזה בלבד.
התוצאה: מחשבת רע) עד כדי כך הגיעה טעות ההמון, עד שחשבו את הבורא לחסר יכולת במציאות זו, שהביא אותה למציאות בטבע כזה המחייב אותן רעות גדולות לפי דמיונם, משום שאותו טבע אינו מסייע לכל בעל מידות רעות לממש את מידותיו הרעות עד שתשיג נפשו המושחתת את מלוא תאוותה שאין לה קץ, כמו שביארנו.
והד'א אלשוק הו אמר לא נהאיה לה, אמא אלצ'רוריאת כלהא פמחצורה מתנאהיה, אמא אלתטאול פגיר מתנאה[י], אן תעלק שוקך באן תכון אואניך פצ'ה פכונהא ד'הב(א) אג'מל, ואכ'רון אתכ'ד'והא בלורא, ולעל (ת)[י]תכ'ד' איצ'א מן אלזמרד ואליאקות כל מא ימכן וג'ודה, פלא יזאל כל ג'אהל פאסד אלפכרה פי נכד וחזן עלי כונה לא יצל אן יפעל מא פעלה פלאן מן אלתטאולאת, ופי אלאכת'ר יערץ' בנפסה לאכ'טאר עט'ימה כרכוב אלבחר וכ'דמה' אלמלוך וגאיתה פי ד'לך אן ינאל תלך אלתטאולאת אלגיר צ'רוריה, פאד'א אצאבה אלמצאיב פי טרקה תלך אלתי סלכהא תשכי מן קצ'א אללה וקדרה, ואכ'ד' אן יד'ם אלזמאן, ויתעג'ב מן קלה' אנצאפה, כיף לם יסאעדה עלי תחציל מאל ג'זיל יג'ד בה כ'מרא כת'ירה יסכר בהא דאימא, וג'וארי עדה מחליאת באנואע אלד'הב ואלאחג'אר חתי יחרכנה ללג'מאע באכת'ר ממא פי אלטאקה לילתד', כאן אלגאיה אלוג'ודיה אנמא הי לד'ה' הד'א אלכ'סיס פקט. אלי הנא אנתהי גלט אלג'מהור, חתי עג'זוא אלבארי פי הד'א אלוג'וד אלד'י אוג'דה בהד'ה אלטביעה אלמוג'בה להד'ה אלשרור אלעט'ימה בחסב כ'יאלהם, לכון תלך אלטביעה לא תסאעד כל ד'י רד'ילה עלי ניל רד'ילתה חתי יוצל נפסה אלסייה גאיה' סולהא אלד'י לא נהאיה לה כמא בינא.
14
המציאות טובה למסתפקים במה שמוכרח
ואילו אנשי המעלה המלומדים כבר ידעו את חכמת המציאות הזו והבינו אותה, כמו שביאר דוד ואמר: "כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו" (תהילים כה,י). כלומר שאלה ששמרו א) את טבע המציאות ב) ואת החובות שמטילה התורה וידעו את תכלית שתיהן, התברר להם אופן החסד והאמת בכול, ולכן שמו כתכליתם את מה שכוּון לגביהם באשר הם אדם, והוא ההשגה. ובשל הכרח הגוף הם מבקשים את הנחוץ לו, לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כח,כ), בלא מותרות. וזה הדבר הקל ביותר, המושג בהשתדלות קלה כאשר מסתפקים בהכרחי. וכל קושי וכבדות של דבר זה עלינו שנראים לך, הרי זה מפני המותרות, כי כשמבקשים את מה שאינו הכרחי נעשה קשה אפילו למצוא את ההכרחי. משום שככל שהתקוות תלויות יותר במותרות, כך הדבר קשה יותר, ומתבזבזים הכוחות וההכנסות במה שאינו הכרחי, וכך ההכרחי אינו נמצא.
אמא אלפצ'לא אלעלמא פקד עלמוא חכמה' הד'א אלוג'וד ופהמוהא, כמא בין דוד וקאל כל ארחות י"י חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו, יקול אן אולאיך אלד'ין חפט'וא טביעה' אלוג'וד ומפרוצ'את אלשריעה ועלמוא גאיתהמא תבין להם וג'ה אלפצ'ל ואלחקיקה פי אלכל, ולד'לך ג'עלוא גאיתהם מא קצד בהם מן חית' הם אנסאן והו אלאדראך, ומן אג'ל צ'רורה' אלג'סם יתטלבון צ'רוריאתה לחם לאכל ובגד ללב[ו]ש מן גיר תטאול, והד'א אסהל שי, וינאל באיסר סעי אד'א אקתצר עלי אלצ'רורי, וכל מא תראה מן צעובה' הד'א ועסרה עלינא פד'לך מן אג'ל אלתטאול פי טלב גיר אלצ'רורי צעב ולו וג'וד אלצ'רורי, לאן כלמא כאנת אלאמאל מתעלקה בתטאול אכת'ר כאן אלאמר אשק, ותנפד' אלקוי ואלחואצל פי אלגיר צ'רורי פלא יוג'ד אלצ'רורי.
15 ראוי שתתבונן במצבינו במציאות, שככל שהדבר נחוץ יותר לבעל החיים, כך הוא מצוי יותר והיצעו מרובה, וככל שהוא נחוץ פחות כך הוא מצוי פחות והוא יקר מאוד. הנה הדבר הנחוץ לאדם, לדוגמה, הוא אוויר ומים ומזון. אך נחיצות האוויר רבה יותר, משום שאם יחסר לו לשעה קלה ימות, אך (אם יחסרו) המים – הוא ישרוד יום ויומיים. והאוויר מצוי יותר והיצעו רב יותר בלא ספק. ונחיצות המים רבה יותר מנחיצות המזון, משום שאם ישתה ולא ייזון, יש אדם שישרוד ארבעה וחמישה ימים בלי מזון. ותמצא שבכל מדינה המים רבים יותר וזולים יותר מן המזון. וכך נוהג הדבר במזונות: ככל שהוא נחוץ יותר, כך הוא מצוי יותר וזול יותר באותו מקום מאשר זה שאינו נחוץ. אשר למושׁק ולענבר ולאודם ולאזמרגד – איני חושב שאחד מבריאי השכל מאמין שיש להם צורך גדול לבני האדם אלא לרפואה; ועשבים ומיני אדמה רבים מייתרים אותם ואת דומיהם. וינבגי אן תעתבר אחואלנא פי אלוג'וד, פאנה כלמא כאן אלאמר אשד צ'רוריה ללחיואן כאן וג'ודה אכת'ר ובד'לתה אזיד, וכלמא כאן אקל צ'רוריה כאן וג'ודה אקל והו עזיז ג'דא, פאן אלאמר אלצ'רורי ללאנסאן מת'לא הו אלהוא ואלמא ואלגד'א, לכן צ'רוריה' אלהוא אשד לאנה לא יפקדה בעץ' סאעה אלא ויהלך, אמא אלמא פקד יבקי אליום ואליומין, ואלהוא אוג'ד ואכת'ר בד'לה בלא שך. וצ'רורה' אלמא אשד מן צ'רורה' אלגד'א, לאנה אד'א שרב ולם יגתד' פקד יבקי בעץ' אלנאס אלארבעה' איאם ואלכ'מסה דון גד'א, ואנת תג'ד אלמא פי כל מדינה אכת'ר מן אלגד'א וארכ'ץ. והכד'א יג'רי אלאמר פי אלאגד'יה, אשדהא צ'רורה אוג'דהא וארכ'ץ פי ד'לך אלמוצ'ע מן אלגיר צ'רורי, אמא אלמסך ואלענבר ואליאקות ואלזמרד פמא ארי אן אחדא מן אלסאלמי אלעקול יעתקד אן להא חאג'ה וכידה ענד אלאנסאן אלא ללתטבב וקד יגני ענהא וען אמת'אלהא כת'יר מן אלאעשאב ואלאטיאן.
16
הצדק והשוויון בין כל הברואים
זה הוא ביאור חסדי ה' יתעלה וטובו אפילו באשר לבעל החיים החלוש הזה (=האדם). וביאור צדקו יתעלה והשוואתו ביניהם (=בין בני האדם) ברור מאוד, משום שבהתהוות ובכיליון הטבעיים אין פרט ממין כלשהו מכל מיני בעלי החיים המתייחד בכוח מיוחד בו, או באבר נוסף על פרט אחר ממינו. אלא כל הכוחות, הטבעיים והנפשיים והחיוניים, והאברים, הנמצאים בפרט הזה, הם הנמצאים באחר בעצם. "ד'את" ואם יש חסרון, הרי הוא במקרה, בגלל דבר שאינו בטבע (הפרט) שהתרחש באקראי, וזה נדיר כמו שביארנו (פסקה 9). אין כל עליונות של פרט על פני חברו מן הפרטים ההולכים בדרך הטבע, מלבד מה שמתחייב מצד השוני (בין הפרטים) במוכנות החומרים, שזה הכרחי לטבע חומר אותו מין, בלי שהיתה כוונה לפרט מסוים על פני אחר. אבל שיהיה לאחד כיסי מושק רבים ובגדים מוזהבים ולאחר חסרים יתרונות החיים הללו – הרי אין בכך עוול ולא עושק: מי שהשיג אותם מותרות לא זכה בדבר נוסף על עצמותו, אלא השיג דמיון כוזב או משחק; ולזה שנעדרו ממנו יתרונות החיים לא חסר דבר הכרחי, "וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ" (שמות טז,יח). כך הוא בדרך כלל בכל זמן ובכל מקום, ואין לשים לב לחריגים, כמו שביארנו (פסקה 9).
פהד'א הו תבין אפצ'אל אללה תע(א)לי וג'ודה ולו פי חק הד'א אלחיואן אלצ'עיף. ואמא תביין עדלה תע(א)לי ותסויתה בינהם פבין ג'דא (ג'דא), לאן ליס פי אלכון ואלפסאד אלטביעי אן יכ'תץ שכ'ץ חיואן מן סאיר אנואע אלחיואן בקוה כ'ציצה בה או בעצ'ו זאיד עלי שכ'ץ אכ'ר מן נועה, בל אלקוי כלהא אלטביעיה ואלנפסאניה ואלחיואניה ואלאעצ'א אלמוג'ודה פי הד'א אלשכ'ץ הי אלמוג'ודה פי אלאכ'ר באלד'את, ואן כאן ת'ם נקץ פבאלערץ' מן אג'ל אמר טאר[י] ממא ליס פי אלטבע, וד'לך קליל כמא בינא לא תפאצ'ל אצלא בין אלאשכ'אץ אלג'ארי[י]ן עלי מג'רי אלטבע, אלא מא הו לאזם מן ג'הה' אכ'תלאף תהיו אלמואד אלד'י ד'לך צ'רורי לטביעה' מאדה' ד'לך אלנוע מא קצד בה שכ'[צא](ץ) דון שכ'ץ, אמא כון הד'א ענדה נואפג' מסך כת'ירה ות'יאב מד'הבה והד'א עאדם הד'[א](ה) אלפצ'ול מן אלעיש, פלא מט'למה פי ד'לך ולא ג'ור, ולא אלד'י חצל לה הד'א אלתטאול ט'פר בשי זאיד פי ג'והרה, ואנמא חצל עלי כ'יאל כאד'ב או לעב. ולא הד'א אלעאדם לפצ'ול אלעיש נקצה ואג'ב, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו, הד'א הו אלאכת'רי פי כל זמאן וכל מכאן, ולא ילתפת ללשאד' כמא בינא.
17
חתימה
לפי שתי התבוננויות אלה יתברר לך חסדו יתעלה על ברואיו, א) בכך שהביא למציאות את ההכרחי כסדרו, ב) ובכך שהשווה בין פרטי המין בבריאתם.
לפי התבוננות אמיתית זו
משפט) אמר אדון החכמים: "[הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ] כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא]" (דברים לב,ד),
חסד ואמת) ואמר דוד: "כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת [לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו]" (תהילים כה,י) כמו שביארנו (פסקה 14),
רחמים) ובפירוש אמר דוד: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (שם קמה,ט), כי הבאתנו למציאות היא הטוב הגדול הגמור כמו שביארנו (בראש הפסקה; לעיל פסקה 8; ג,י9-8), ובריאת הכוח המנהיג את בעל החיים היא הרחמים עליו כמו שביארנו (א,נד7).
ובחסב האד'ין אלאעתבארין יבין לך אפצ'אלה תעאלי עלי כ'לקה באיג'אד אלצ'רורי עלי תרתיבה, ותסויתה בין אשכ'אץ אלנוע פי כ'לקהם. ובחסב הד'א אלאעתבאר אלצחיח קאל סיד אלעאלמין כי כל דרכיו משפט, וקאל דוד כל ארחות י"י חסד ואמת (וגו')[וכו'] כמא בינא, ובביאן קאל דוד טוב י"י לכל ורחמיו על כל מעשיו, לאן איג'אדנא הו אלכ'יר אלכביר באלאטלאק כמא בינא, וכ'לק אלקוה אלמדברה לחיואן הו אלרחמה לה כמא בינא: