חלק ג, פרק יז

חלק ג, פרק יז

מיפוי הדעות בהשגחה

1	פתיחה דעות בני האדם על ההשגחה הן חמש, וכולן קדומות, כלומר הן דעות שנשמעו מזמן הנביאים, מאז שהופיעה התורה האמיתית המאירה את כל המחשכים הללו.	ארא אלנאס פי אלענאיה כ'מסה ארא וכלהא קדימה, אעני אנהא ארא סמעת עלי זמאן אלאנביא מנד' ט'הרת אלשריעה אלחאקה אלמנירה להד'ה אלט'למאת כלהא.
2	א. דעת אפיקורוס – אין השגחה הדעה הראשונה היא אמירתו של הטוען שאין השגחה כלל על שום דבר בכל המציאות הזאת; ושכל מה שנמצא בה, ובכלל זה השמים וזולתם, קורה במקרה וכפי שמזדמן, ואין כלל לא מסדר ולא מנהיג ולא משגיח על דבר כלשהו. זוהי דעת אפיקורוס. הוא דגל גם בקיום האטומים, וסבר שהם מתערבים כפי המזדמן ומתהווה מהם מה שמזדמן. בדעה זו החזיקו גם אותם מישראל שכפרו, והם שנאמר עליהם: "כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לוֹא הוּא" (ירמיהו ה,יב). וכבר הוכיח אריסטו שדעה זו בלתי אפשרית, ושלא ייתכן שהדברים כולם יהיו במקרה, אלא יש להם מסדר ומנהיג. וכבר הזכרנו משהו מכך לעיל (ב,כ2-1).	אלראי אלאול, הו קול מן זעם אן לא ענאיה אצלא בשי מן אלאשיא פי ג'מיע הד'א אלוג'וד, ואן כל מא פיה מן אלסמא אלי מא סוי ד'לך ואקע באלאתפאק וכיף תהיא, וליס ת'ם בוג'ה לא נאט'ם ולא מדבר ולא מעתני בשי, והד'א הו ראי אפיקורס והו איצ'א יקול באלאג'זא, וירי אנהא תכ'תלט כיף אתפק ויתכון מנהא מא אתפק, וקד קאל בהד'א אלראי אלד'ין כפרוא מן ישראל, והם אלמקול ענהם כחשו בי"י ויאמרו ל(ו)א הוא. וקד ברהן ארסטו עלי אסתחאלה' הד'א אלראי, ואן אלאשיא כלהא לא יצח אן תכון באלאתפאק בל להא נאט'ם ומדבר, וקד ד'כרנא מן ד'לך טרפא פי מא תקדם.
3	ב. דעת אריסטו – השגחה משמעותה התמדה הדעה השנייה היא דעתו של הסובר שעל חלק מן הדברים יש השגחה, והם מונהגים בידי מנהיג ומסודרים בידי מסדר, וחלקם מופקר למקרה. זוהי דעת אריסטו, ואני אסכם לך את דעתו על ההשגחה.	(ו)אלראי אלת'אני, הו ראי מן ירי אן בעץ' אלאשיא בהא ענאיה והי בתדביר מדבר ונט'ם נאט'ם, ובעצ'הא מתרוך מע אלאתפאק, והד'א הו ראי ארסטו, ואנא אלכ'ץ לך ראיה פי אלענאיה.
4	פירוט: השגחה על עצמים נצחיים ומינים מתמידים הוא סבור שהאל יתעלה משגיח על הגלגלים ועל מה שבתוכם, ולכן מתמידים פרטיהם כפי שהם. אלכסנדר (מאפרודיסיאס) התבטא במפורש ואמר שדעתו של אריסטו היא שהשגחת האל נעצרת אצל גלגל הירח. זו מסקנה מן העיקרון שלו שהעולם קדום, כי הוא סבור שההשגחה היא לפי טבע המציאות; הגדרת ההשגחה) ואם כן משמעות ההשגחה על הגלגלים הללו ומה שבהם, אשר פרטיהם מתמידים – היא התמדתם במצב שאינו משתנה. וכמו שהתחייבה ממציאותם מציאות דברים אחרים שרק המין שלהם הוא בעל מציאות מתמשכת אך לא פרטיהם, כך גם שָפע מאותה השגחה מה שחִייב שהמינים יתקיימו לעד ויתמידו, בעוד שפרטיהם אינם יכולים להתקיים לעד.	הו ירי אן אללה תע(א)לי מעתני באלאפלאך ומא פיהא ולד'לך דאמת אשכ'אצהא עלי מא הי עליה, וקד נץ אלאסכנדר וקאל, אן ראי ארסטו אן ענאיה' אללה אנתהת ענד פלך אלקמר, וד'לך פרע עלי אצלה פי קדם אלעאלם, לאנה ירי אן אלענאיה הי בחסב טביעה' אלוג'וד, פהד'ה אלאפלאך ומא פיהא אלתי אשכ'אצהא דאימה מעני אלענאיה בהא הו דואמהא עלי חאלה לא תתגיר, וכמא לזם ען וג'וד תלך וג'וד אשיא אכ'ר ליסת אשכ'אצהא מסתמרה' אלוג'וד לכן אנואעהא, כד'לך איצ'א פאץ' מן תלך אלענאיה מא אוג'ב בקא אלאנואע ודואמהא ולם ימכן בקא אשכ'אצהא.
5	עם זאת גם פרטיו של כל מין לא נזנחו לגמרי. צומח) אלא כל מה שנזדכך מאותו חומר עד שקיבל את צורת הצמיחה, ניתנו בו כוחות השומרים אותו לזמן מסוים, המושכים אליו מה שמתאים לו ודוחים ממנו מה שאין לו בו תועלת. חי) ומה שנזדכך עוד יותר עד שקיבל את צורת החוש, ניתנו בו כוחות אחרים השומרים אותו ומגנים עליו, וניתנה לו יכולת נוספת, של תנועה, כדי שיפנה אל מה שמתאים לו ויברח ממה שאינו מתאים לו. וכן ניתן לכל פרט בהתאם למה שהמין שלו זקוק לו. אדם) ומה שנזדכך מהם עוד יותר עד שקיבל את צורת השכל, ניתן בו כוח נוסף שבו הוא יכול להנהיג ולחשוב ולשקול את מה שיכול לעזור לקיומו האישי ולשמירת המין שלו, בהתאם לשלמותו של אותו הפרט.	ולא אהמלת איצ'א אשכ'אץ כל נוע אהמאלא מחצ'א, בל כל מא צפי מן תלך אלמאדה חתי קבל צורה' אלנמא ג'עלת פיה קוי תחרסה מדה' מא, תג'ד'ב לה מא יואפקה ותדפע ענה מא לא מנפעה לה בה. ומא צפי מנהא אכת'ר מן ד'לך חתי קבל צורה' אלחס, ג'עלת פיה קוי אכ'רי תחרסה ותצונה וג'על לה קדרה אכ'רי עלי אלחרכה ליקצד מא יואפקה ויהרב ממא יכ'אלפה, ת'ם אעטי כל שכ'ץ בחסב מא יחתאג' אליה ד'לך אלנוע. ומא צפי מנהא אכת'ר חתי קבל צורה' אלעקל אעטי קוה אכ'רי ידבר בהא ויפכר וירוי פי מא ימכן בה בקא שכ'צה וחראסה' נועה בחסב כמאל ד'לך אלשכ'ץ,
6	אך שאר התנועות המתרחשות בכל פרטי המין, הרי הן מתרחשות במקרה, ולדעת אריסטו אין זה מהנהגתו של מנהיג ולא מסידורו של מסדר. כך למשל: אם נושבת רוח, עזה או לא עזה, הרי אין ספק שהיא תפיל עלים מעץ אחד, תשבור ענף מעץ אחר, תפיל אבן מגדר כלשהי, תכסה צמח כלשהו בעפר עד שיהרס, ותחולל סערה בים שתגרום לספינה השטה בו להיטרף ולכל מי שהיו בתוכה, או חלקם, לטבוע. ואין הבדל לדעתו בין נשירת העלה ההוא ונפילת האבן לבין טביעתם של אותם אנשי מעלה נכבדים שהיו בספינה. וכן אין הוא מבדיל בין שור שהטיל גללים על קבוצת נמלים ומתו לבין מבנה שהתרועעו יסודותיו וקרס על כל המתפללים בתוכו ומתו. ואין הבדל לדעתו בין חתול שמצא עכבר וטרף אותו או עכביש שטרף זבוב, לבין אריה רעב שפגש בנביא וטרפו.	אמא סאיר אלחרכאת אלואקעה פי סאיר אשכ'אץ אלנוע פהי ואקעה באלאתפאק, וליס ד'לך ענד ארסטו בתדביר מדבר ולא בנט'ם נאט'ם. מת'אל ד'לך, אן הבת ריח עאצפה או גיר עאצפה, פלא שך אנהא תסקט בעץ' אוראק הד'ה אלשג'רה, ותכסר גצנא מן שג'רה אכ'רי, ותרמי חג'רא מן ג'דאר מא, ותת'יר תראבא עלי עשב מא פתפסדה, ותמוג' אלמא פיעטב מרכב כאן הנאך פיגרק כל מן פיה או בעצ'הם. פלא פרק ענדה בין סקוט תלך אלורקה ווקוע אלחג'ר או גרק אולאיך אלפצ'לא אלעט'מא אלד'ין כאנוא פי אלספינה. כד'לך לא יפרק בין ת'ור ראת' עלי ג'מאעה מן אלנמל פמאתוא או בניאן תכ'לכ'לת אסאסאתה פכ'ר עלי כל מן הנאך מן אלמצל[י]ין פמאתוא. ולא פרק ענדה בין קט עת'ר בפאר פאפתרסה, או ענכבות' אפתרס ד'באב[ה](א), או אסד ג'אע פלקי נביא פאפתרסה.
7	סיכום דעת אריסטו בעניין ההשגחה לסיכום, זהו עיקר דעתו: כל דבר שהוא רואהו סדיר, ושמהלכו אינו משתבש ואינו משתנה כלל, כמו מצבי הגלגלים; או שהוא נוהג כסדר שאינו נפגם אלא באופן חריג, כמו הדברים הטבעיים – הוא אומר עליו: "זה בהנהגה". כוונתי שהוא אומר שההשגחה האלוהית נלווית אליו. וכל מה שנראה לו שאינו מתנהל לפי חוקיות ואינו סדיר, כמצבי פרטי כל מין מן הצמחים והחיות ובני האדם – הוא אומר עליו: "זה במקרה ולא בהנהגת מנהיג", כלומר שההשגחה האלוהית אינה נלווית אליו. לדעתו גם בלתי אפשרי שההשגחה תילווה למצבים הללו, וזה נובע מדעתו שהעולם קדום, ושבלתי אפשרי שהמציאות תהיה אחרת מכפי שהיא. אלה שהאמינו בדעה זו מעוזבי תורתנו הם אלה שאמרו: "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ [וְאֵין ה' רֹאֶה]" (יחזקאל ט,ט).	ובאלג'מלה פאן מלאך ראיה, אן כל מא ישאהדה מטרד(א) לא יכ'תל ולא יתגיר לה מנהאג' אצלא כאלאחואל אלפלכיה, או יג'רי עלי (אל)נט'אם ולא יכ'רם אלא פי אלשאד' כאלאמור אלטביעיה, פיקול הד'א בתדביר אעני [אנה יקול] אן אלענאיה אלאלאהיה מצחובה מעה. וכל מא יראה לא יטרד עלי קיאס ולא ילזם נט'אמא כאחואל אשכ'אץ כל נוע מן אלנבאת ואלחיואן ואלאנסאן, יקול הד'א באלאתפאק לא בתדביר מדבר, יעני אנה לם תצחבה אלענאיה אלאלאהיה, וירי אן אצחאב אלענאיה איצ'א להד'ה אלאחואל ממתנע, והד'א תאבע לראיה פי קדם אלעאלם, ואן כל מא עליה הד'א אלוג'וד כ'לאפה ממתנע. ואלד'ין אעתקדוא הד'א אלראי איצ'א ממן מרק מן שריעתנא הם אלקאיל[י](ו)ן עזב י"י את הארץ.
8	ג. דעת האשעריה – אין חוקיות והכל כפוי הדעה השלישית הופכית לדעה השנייה, והיא דעתם של הסבורים שאין בכלל המציאות שום דבר במקרה, לא פרטי ולא כללי, אלא הכול ברצון ובכוונה ובהנהגה; וברור שכל המונהג – נודע. זוהי כת האשעריה המוסלמית.	ואלראי אלת'אלת' הו מקאבל הד'א אלראי אלת'אני והו ראי מן ירי אן ליס פי ג'מיע אלוג'וד שי באלאתפאק בוג'ה לא ג'זאי ולא כלי, בל אלכל באראדה וקצד ותדביר, ובין הו אן כל מא ידבר פקד עלם, והד'ה הי פרקה' אלאשעריה מן אלאסלאם.
9	ניתוח וביקורת מדעה זו נובעים אבסורדים גדולים שהם קיבלו על עצמם והתחייבו להם. הטבע קבוע) כי הם הודו לאריסטו בטענתו המשווה בין נשירת העלה לבין מות פרט מבני האדם ואמרו: כן הוא, אבל הרוח לא נשבה במקרה אלא האל הניע אותה, ולא הרוח היא שהפילה את העלים אלא כל עלה נפל בגזירה קדומה מן האל, והוא שהפיל אותם כעת במקום זה. ולא ייתכן שיתאחר או יוקדם זמן נפילתם, או שייפלו במקום אחר, משום שכל זה נגזר מאז ומקדם. ביטול הבחירה) והתחייב להם לפי דעה זו שתהיינה כל התנועות והמנוחות של בעלי החיים בגזירה, ושאין לאדם כל יכולת לעשות דבר או לא לעשות אותו. אשליית האפשרות) כמו כן מתחייב מדעה זו שטבע האפשרי יהיה בטל בעניינים הללו, ושיהיו כל הדברים הללו או מחויבים או בלתי אפשריים. הם התחייבו לכך ואמרו שהדברים שאנחנו מכנים "אפשריים", כמו עמידתו של ראובן ובואו של שמעון, הם אפשריים ביחס אלינו, אך ביחס אליו יתעלה הרי שום דבר אינו אפשרי; אלא או מחויב או בלתי אפשרי. חוסר פשר למצוות ולגמול) ומתחייב מדעה זו שעניין המצוות אינו מועיל כלל, כי כל אדם שניתנה לו מצווה כלשהי אין לו יכולת (=בחירה) לעשות דבר, לא לקיים מה שנצטווה ולא להימנע מלעשות מה שנאסר עליו. הכת הזאת אמרה שהוא יתעלה חפץ כך: לשלוח (נביאים) ולצוות ולאסור ולאיים (בעונש) ולעורר תקווה (לשכר) ולהפחיד, אף שאין לנו יכולת. ואפשר שהוא יטיל עלינו לעשות דברים בלתי אפשריים, ואפשר שנקיים מצווה וניענש, ונעבור עליה ונקבל שכר. ביטול תכלית אלוהית) מדעה זו מתחייב גם שמעשיו יתעלה הם חסרי תכלית.	ולזם הד'א אלראי שנאעאת עט'ימה פתחמלוהא ואלתזמוהא, וד'לך אנהם יקרון לארסטו פי מא יזעמה מן אלתסויה בין סקוט אלורקה ומות שכ'ץ אנסאן, קאלוא כד'לך הו, לכן לם תהב אלריח באלאתפאק בל אללה חרכהא, ומא אלריח הי אלתי אסקטת אלאוראק בל כל ורקה סקטת בקצ'א וקדר מן אללה והו אלד'י אסקטהא אלאן פי הד'א אלמוצ'ע, ולא ימכן אן יתאכ'ר זמאן סקוטהא ולא יתקדם, ולא ימכן סקוטהא פי גיר הד'א אלמוצ'ע, אד' ד'לך כלה מקדר פי מא לם יזל. פלזמהם בחסב הד'א אלראי אן תכון חרכאת אלחיואן כלהא וסכנאתה מקדרה, ואן אלאנסאן לא אסתטאעה לה בוג'ה עלי אן יפעל שיא או לא יפעלה. וילזם הד'א אלראי איצ'א אן תכון טביעה' אלממכן סאקטה פי הד'ה אלאמור, ואן תכון הד'ה אלאשיא כלהא אמא ואג'בה או ממתנעה. פאלתזמוא ד'לך וקאלוא, אן הד'ה אלתי נסמיהא ממכנה כקיאם זיד ומג'י עמר הי ממכנה באלאצ'אפה אלינא, אמא באצ'אפתהא אליה תע(א)לי פלא ממכן פיהא אצלא בל ואג'ב או ממתנע. ולזם מן הד'א אלראי איצ'א אן יכון מעני אלשראיע לא יפיד אצלא, אד' אלאנסאן אלד'י לה ג'את כל שריעה לא יסתטיע אן יפעל שיא, לא אן יאתי מא אמר בה ולא אן יג'תנב מא נהי ענה. וקאלת הד'ה אלפרקה אנה תע(א)לי הכד'א שא לירסל ויאמר וינהי ויהדד וירג'י ויכ'וף ואן כנא לא אסתטאעה לנא, ויג'וז אן יכלפנא אלממתנעאת, ויג'וז אן נמתת'ל אלאמר ונעאקב, ונכ'אלפה ונג'אזי. ולזם הד'א אלראי איצ'א אן תכון אפעאלה תע(א)לי לא גאיה להא.
10	הנובע מהקביעה שהאל גוזר על הכל כדי שדעה זו תהיה עקבית הם קיבלו על עצמם את כובד כל האבסורדים האלה, עד כדי כך ש(לשיטתם) אם נראה אדם שנולד עיוור או מצורע, שאיננו יכולים לומר עליו שהתחייב בכך בשל חטא שחטא לפני כן, נֹאמר: "כך חפץ (האל)". ואם נראה איש מעלה עובד האל שנהרג בייסורים, נֹאמר: "כך חפץ, ואין עוול בזה". כי מבחינתם אפשרי שהאל ייסר את מי שלא חטא, ויגמול טוב לחוטא. אמירותיהם לגבי הדברים האלה מפורסמות.	ותחמלוא ת'קלה' הד'ה אלשנאעאת כלהא לסלאמה' ד'לך אלראי, חתי אד'א ראינא שכ'צא ולד אעמי או מג'ד'ו[ם](מא) אלד'י לא נקדר נקול אנה תקדם לה ד'נב אסתחק בה ד'לך קלנא כד'א שא. ואד'א ראינא אלפאצ'ל אלעאבד קתל באלעד'אב קלנא כד'א שא ולא ג'ור פי ד'לך, אד' ג'איז ענדהם פי חק אללה אן יעד'ב מן לם יד'נב, ויג'אזי באלכ'יר ללמד'נב, ואקאוילהם פי הד'ה אלאשיא משהורה.
11	ד. דעת המֻעְתַזִלה וסיעתם – יש השגחה מלאה בהתאם לחכמה הדעה הרביעית היא דעתם של הסוברים שיש לאדם יכולת (לעשות כפי בחירתו), וכך כל הציוויים והאזהרות והשכר והעונש שנאמרו בתורה נוהגים לשיטתם כסדר. הם סוברים שכל פעולות האל נובעות מחכמה, ואי אפשר שיעשה עוול או יעניש את העושה טוב. גם המֻעְתַזִלה סוברים כך, אף שיכולת האדם אינה מוחלטת לשיטתם. הם גם מאמינים שהוא יתעלה יודע את נפילת אותו עלה ואת רמיסת אותה נמלה, ושהשגחתו היא על כל הנמצאים.	ואלראי אלראבע, הו ראי מן ירי אן ללאנסאן אסתטאעה, ולד'לך יג'רי מא ג'א פי אלשריעה מן אלאמר ואלנהי ואלג'זא ואלעקאב ענד האולא עלי נט'אם, וירון אן אפעאל אללה כלהא תאבעה לחכמה, ואנה לא יג'וז עליה אלג'ור ולא יעאקב מחסנא. ואלמעתזלה איצ'א ירון הד'א אלראי ואן כאן אסתטאעה' אלאנסאן ליסת הי ענדהם מטלקה, והם איצ'א יעתקדון אנה תע(א)לי עאלם בסקוט תלך אלורקה ובדביב הד'ה אלנמלה, ואן ענאיתה בכל אלמוג'ודאת.
12	ניתוח וביקורת גם מדעה זו מתחייבים אבסורדים וסתירות. ייסורים בלא חטא) האבסורד הוא שחלק מבני האדם נולדו בעלי מום בלא שחטאו. הם אמרו: "זה נובע מחכמתו, וכך טוב יותר לאדם הזה, שיהיה כך מאשר שיהיה בריא, אלא שאיננו יודעים מהו הטוב הזה. ואין זה כעונש לו אלא כהטבה לו". מיתה בלא עוון) וכך הם עונים לגבי מותו של איש המעלה, שזה כדי להגדיל את שכרו בעולם הבא. חוסר צדק ופיצוי) הגיעו הדברים אצלם לבסוף עד כדי כך שהקשו עליהם: "מדוע (האל) עשה צדק לאדם ולא עשה צדק לזולתו, ובגלל איזה חטא נשחטה חיה זו?", והם קיבלו על עצמם את האבסורד בכך שאמרו: "זה הטוב ביותר בשבילו, כדי שהאל יפצה אותו בעולם הבא", עד כדי כך שהריגת הפרעוש והכינה מחייבת שיְפוצו מאת האל. וכן לגבי העכבר החף מפשע שטרפו חתול או דיה, הם אמרו שכך קבעה חכמתו לגבי אותו עכבר, והוא עתיד לפצותו בעולם הבא על מה שנעשה לו.	פלזמת הד'א אלראי איצ'א שנאעאת ותנאקצ'את, אמא אלשנאעה פכון בעץ' אשכ'אץ אלנאס ולד ד'[ו](א) עאהה והו לם יד'נב, קאלוא ד'לך תאבע לחכמתה והכד'א אחסן פי חק הד'א אלשכ'ץ אן יכון הכד'א מן אן יכון סאלמא, ונחן נג'הל הד'א אלאחסאן, ומא הד'א עלי ג'הה' אלעקאב לה בל עלי ג'הה' אלאחסאן אליה. וכד'לך ג'ואבהם פי הלאך אלפאצ'ל אן ד'לך ליעט'ם ג'זא(ו)ה פי אלאכ'רי. חתי אנתהי אלקול בהאולא אן קיל להם ולאי שי עדל פי אלאנסאן ולם יעדל פי גירה, ובאי ד'נב ד'בח הד'א אלחיואן, פתחמלוא מן אלשנאעה אן קאלוא באן הד'א אג'וד לה חתי יעוצ'ה אללה פי אלאכ'רי, חתי אן קתל אלברגות' ואלקמלה ילזם אן יכון להא פי ד'לך עוץ' ענד אללה, וכד'לך הד'א אלפאר אלגיר את'ם אלד'י אפתרסה קט או חדאה. הכד'א קאלוא אקתצ'ת חכמתה פי חק הד'א אלפאר וסיעוצ'ה עמא ג'רי עליה פי אלאכ'רי.
13	הערת סיכום ביניים אין לגנות לדעתי אף אחד מבעלי שלוש הדעות הללו בנושא ההשגחה, כי לכל אחד מהם היה אילוץ גדול לומר את דבריו. אריסטו) אריסטו הלך אחר מה שנראה מטבע המציאות. אשעריה) האשעריה ברחו מלייחס לו יתעלה חוסר ידיעה במשהו, ולא ייתכן לדעתם לומר שהוא ידע פרט זה ולא ידע פרט אחר, כך שאותם אבסורדים התחייבו, והם קיבלו אותם על עצמם. מעתזלה) וכן המֻעתזִלה ברחו מלייחס לו יתעלה עוול ורשע. וגם אין נאות לדעתם להתכחש לאמונה הדתית הטבעית ולומר שאין עוול בגרימת ייסורים למי שלא חטא, וגם לא היה נאות בעיניהם ששליחותם של כל הנביאים ומתן התורה יהיו שלא לעניין שניתן להבין בשכל. נמצא שגם הם קיבלו על עצמם את מה שלקחו מאותם אבסורדים, ונתחייבו להם גם סתירות, משום שהם מאמינים שהוא יתעלה יודע כל דבר, ושהאדם בעל יכולת, וזה מוביל למה שבהתבוננות מועטה מתברר כסתירה פנימית.	ולא ילאם אחד ענדי מן אהל הד'ה אלארא אלת'לת'ה פי אלענאיה, לאן כל ואחד מנהם דעתה צ'רורה עט'ימה למא קאל, ארסטו תבע אלט'אהר מן טביעה' אלוג'וד. ואלאשעריה הרבוא מן אן ינסב לה תע(א)לי ג'הל בשי, ולא יצח אן יקאל ערף הד'ה אלג'זאיה וג'הל הד'ה, פלזמת תלך אלשנאעאת פתחמלת. ואלמעתזלה איצ'א הרבוא מן אן ינסב לה תע(א)לי ג'ור וט'לם, ולא חסן איצ'א ענדהם מנאכרה' אלפטרה חתי יקאל אן אילאם מן לם יד'נב ל[א](ם) ג'ור פיה, ולא חסן ענדהם איצ'א אן תכון בעת'ה' אלאנביא כלהם ונזול אלשריעה לא למעני יעקל, פתחמלוא איצ'א מא תחמלוה מן תלך אלשנאעאת, וילזמהם אלתנאקץ' לאנהם יעתקדון אנה תע(א)לי יעלם כל שי, ואן אלאנסאן ד'ו אסתטאעה, והד'א יודי למא יבין באיסר תאמל אן ד'לך מתנאקץ'.
14	פתיחה לדעה החמישית – דעת התורה הדעה החמישית היא דעתנו, כלומר דעת תורתנו. א. נביאים והמון החכמים) אני אודיעך ממנה מה שאמרו עליה ספרי נביאינו, והיא אמונתם של המון חכמינו. ב. הוגים יהודים מאוחרים) בנוסף, אודיע לך מה שהאמינו בו מקצת מאחרונינו, ג. הרמב"ם) וגם אודיע לך מה שאני מאמין בעניין.	ואלראי אלכ'אמס, הו ראינא, אעני ראי שריעתנא. ואנא אעלמך מנה במא נצת בה כתב אנביאינא, והו אלד'י אעתקדה ג'מהור אחבארנא, וסאכ'ברך איצ'א במא אעתקדה בעץ' אלמתאכ'רין מנא, ואעלמך איצ'א במא אעתקדה אנא פי ד'לך.
15	דעת התורה – בחירה חופשית ומשפט צדק בחירה חופשית) ואומר: יסוד תורת משה רבינו וכל ההולכים אחריה, הוא שהאדם הוא בעל יכולת גמורה, כלומר שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו עושה כל מה שיכול האדם לעשות, מבלי שייברא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי החיים נעים ברצונם, וכך חפץ (האל), כוונתי שחפצו הקדום מאז ומעולם הוא שכל בעלי החיים ינועו ברצונם ושהאדם יהיה בעל יכולת ביחס לכל מה שירצה או יבחר ממה שביכולתו. זהו יסוד שמעולם לא נשמע באומתנו אחרת ממנו, תודה לאל. משפט צדק) וכן מכלל יסודי תורת משה רבינו שלא ייתכן מלפניו יתעלה עוול בשום אופן שהוא, ושכל אסון הבא על בני האדם או טובה המגיעה אליהם, יחיד או ציבור – כל זה הוא כפי הדין במשפט צודק שאין בו עוול כלל. אפילו נדקר האדם מקוץ בידו והוציאו מיד, הרי זה בא אליו בתור עונש לו; ואפילו קיבל הנאה מועטה הרי זה שכר עבורו. וכל זה בדין. והם דבריו יתעלה: "[הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ] כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא]" (דברים לב,ד), אלא שאיננו יודעים כיצד הוא הדין.	פאקול. קאעדה' שריעה' משה רב[י]נו (ע"אס) וכל מן תבעהא, הי אן אלאנסאן ד'ו אסתטאעה מטלקה, אעני אנה בטביעתה ובאכ'תיארה ואראדתה יפעל כל מא ללאנסאן אן יפעלה דון אן יכ'לק לה שי מסתג'ד בוג'ה, וכד'לך ג'מיע אנואע אלחיואן תתחרך באראדתהא והכד'א שא, אעני אן מן משיתה אלקדימה פי אלאזל אן יכון אלחיואן כלה יתחרך באראדתה ואן יכון אלאנסאן ד'א אסתטאעה עלי כל מא ירידה או יכ'תארה ממא יסתטיע עליה והד'ה קאעדה לם יסמע קט פי מלתנא כ'לאפהא בחמד אללה. וכד'לך מן ג'מלה' קואעד שריעה' משה רב[י]נו אנה תע(א)לי לא יג'וז עליה אלג'ור בוג'ה מן אלוג'וה, ואן כל מא ינזל באלנאס מן אלבלאיא או (י)[ת]צלהם מן אלנעם, אלשכ'ץ אלואחד או אלג'מאעה, כל ד'לך עלי ג'הה' אלאסתחקאק באלחכם אלעדל אלד'י לא ג'ור פיה אצלא. ולו צ'רבת אלשכ'ץ שוכה פי ידה ואזאלהא לחינה לכאן ד'לך עקאבא לה, ולו נאל איסר לד'ה לכאן ד'לך ג'זא(א) לה, וכל הד'א באסתחקאק, והו קולה תע(א)לי כי כל דרכיו משפט (וגו'), לכנא נג'הל וג'וה אלאסתחקאק.
16	סיכום ביניים הרי לך סיכום הדעות האלה: כל מה שתראה במצביהם המשתנים של בני האדם, אריסטו) סבור אריסטו שהוא מקרה גמור, אשעריה) וסבור האשערי שהוא נובע מן החפץ בלבד, מעתזלה) וסבור המֻעתזִלי שהוא נובע מן החכמה, התורה) ואילו אנחנו סבורים שהוא נובע מן הראוי לאדם בדין כפי מעשיו. לפי האשעריה) ועל כן אפשר לפי האשערי שהאל ייסר את איש המעלה הטוב בעולם הזה, וייתן אותו לנצח באותה אש שאומרים שיש בעולם הבא, וייאמר: "כך חפץ". לפי המעתזלה) המֻעתזִלי סבור שזה עוול, ושזה שהתייסר בעולם הזה, ואפילו הוא נמלה כמו שציינתי לך – יש לו פיצוי, ושהיותו מיוסר לשם קבלת הפיצוי נובע מחכמתו (של האל). לפי התורה) ואילו אנחנו מאמינים שכל המצבים האנושיים האלה הם כפי הדין ושחלילה לו מעוול, ואין הוא מעניש אלא את הראוי לעונש מבינינו. זהו שאמרה תורת משה רבינו שהכול בא מן הדין.	פקד תלכ'צת לך הד'א אלארא, וד'לך אן כל מא תראה מן אחואל אשכ'אץ אלאדמיין אלמכ'תלפה, יראה ארסטו אתפאקא מחצ'א, ויראה אלאשערי תאבעא למג'רד משיה, ויראה אלמעתזלה תאבעא לחכמה, ונראה נחן תאבעא לאסתחקאק אלשכ'ץ בחסב אפעאלה. פלד'לך יג'יז אלאשערי אן יעד'ב אללה אלפאצ'ל אלכ'יר פי אלדניא, ויכ'לדה פי תלך אלנאר אלתי תקאל פי אלאכ'רי, ויקאל כד'א שא. וירי אלמעתזל[י](ה) אן הד'א ג'ור, ואן הד'א אלד'י עד'ב [פי אלדניא] ולו אלנמלה כמא ד'כרת לך לה(א) עוץ', וכון הד'א עד'ב חתי יעוץ' תאבע[א] לחכמתה. ונחן נעתקד אן כל הד'ה אלאחואל אלאנסאניה הי בחסב אלאסתחקאק והו תע(א)לי ען אלג'ור, ומא יעאקב מנא אלא מסתחק עקאב, הד'א הו אלד'י נצת בה תורת משה רב[י]נו באן אלכל תאבע לאסתחקאק,
17	דעת התורה לפי חכמינו – העולם מנוהל בצדק ועל פי דעה זו באים דברי המון חכמינו, מידה כנגד מידה) שתמצאם אומרים בפירוש: "אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עון" (בבלי שבת נה,א; ויקרא רבה לז,א), ואמרו: "במִדה שאדם מודד – בה מודדין לו", זה לשון המשנה (משנה סוטה א,ז). גמול צדק) ואמרו במפורש בכל מקום שהצדק מחויב בהכרח לגביו יתעלה, כלומר שיגמול לצדיק על כל מעשי הטוב והיושר שעשה ואפילו לא נצטווה בכך בידי נביא; ושיעניש על כל מעשה רע שעשה אדם ואפילו לא נאסר עליו בידי נביא, מפני שהוא נאסר בכך מצד האמונה הדתית הטבעית, כוונתי לאיסור על הרשע והעוול. א) הם אמרו: "אין הקב"ה מקפח זכות כל בריה" (בבלי פסחים קיח,א; בבא קמא לח,ב), ב) ואמרו: "כל האומר: 'קודשא בריך הוא וַתְּרָן' – יִתְוַתְּרָן מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה" (=כל האומר: 'הקב"ה ותרן' – יתחתכו מעיו, אלא מאריך אפו וגובה את שלו) (בראשית רבה סז,ד), ג) ואמרו: "אינו דומה מצווה ועושה כמי שאינו מצווה" (בבלי קידושין לא,א, ועוד), וביארו שאפילו לא צוּוה נותנין לו שכר. וכל דבריהם בנויים על עיקרון זה.	ועלי הד'א אלראי ג'רי כלאם ג'מהור אחבארנא, לאנך תג'דהם יקולון בביאן אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עון, וקאלוא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, והד'א נץ אלמשנה. וצרחוא פי כל מוצ'ע אנה לאזם צ'רורי פי חקה תע(א)לי אלעדל, והו אן יג'אזי אלטאיע עלי כל מא פעלה מן אפעאל אלבר ואלאסתקאמה ולו לם יומר בד'לך עלי יד נבי[א], ואנה יעאקב עלי כל פעל שר פעלה אלשכ'ץ ולו לם ינה ענה עלי יד נבי[א], אד' ד'לך מנהי[א] ענה באלפטרה אעני אלנהי ען אלט'לם ואלג'ור, קאלוא אין הק"ב"ה מקפח זכות כל בריה, וקאלוא כל האומר קודשא בריך הוא ותרן (הוא) יתותרן מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיל[י]ה, וקאלוא אינו דומה מצווה ועושה (ל)[כ]מי שאינו מצווה (ועושה), ובינוא אנה ואן כאן לם יכלף נותנין לו שכר(ו) ועלי הד'א אלאצל אטרד ג'מיע כלאמהם.
18	חידוש של חז"ל – ייסורי אהבה יש בדברי החכמים תוספת מסוימת שלא נאמרה בלשון התורה, והיא דברי מקצתם "יסורין שלאהבה" (בבלי ברכות ה,א): לפי אותה דעה יש שבאים על האדם פגעים לא בשל חטא קודם אלא כדי להגדיל את שכרו; וזוהי גם שיטת המֻעְתַזִלה. אין פסוק בתורה לעניין זה, ואל יטעוך ענייני הנסיון: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב,א), ומה שנאמר: "[לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו אִם לֹא.] וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ [וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם...]" (דברים ח,ב-ג), ועוד תשמע את הדיון על כך (ג,כד).	וג'א פי כלאם אלחכמים זיאדה' מא מא ג'את פי נץ אלתורה, והו קול בעצ'הם יסורין של( )אהבה, וד'לך אן בחסב הד'א אלראי קד תנזל באלשכ'ץ אפאת לא לד'נב מתקדם בל ליעט'ם ג'זאוה, והד'א הו איצ'א מד'הב אלמעתזלה, ולא נץ פי אלתורה להד'א אלמעני, ולא יגלטך אמור אלנסיון והאלהים נסה את אברהם, וקולה ויענך וירעיבך ו[כ](ג)ו', פסתסמע אלכלאם פי ד'לך.
19	דעת התורה לפי הוגים מאוחרים – השגחה על בעלי חיים תורתנו אינה עוסקת כלל כי אם במצבי פרטי בני האדם. אך עניין הפיצוי לבעלי חיים לא נשמע מעולם באומתנו מימי קדם, ולא הזכיר אותו מעולם מי מן החכמים. אלא כאשר שמע אותו מן המֻעתזִלה אחד האחרונים מן הגאונים ז"ל, חשבוֹ לנכון והאמין בו.	ולם תתערץ' שריעתנא בוג'ה גיר לאחואל אשכ'אץ אלאנסאן. אמא חדית' הד'א אלעוץ' ללחיואן פלם יסמע קט פי מלתנא קדימא בוג'ה, ולא ד'כרה קט אחד מן אלחכמים, לכן בעץ' אלמתאכ'רין מן אלגאונים ז"ל למא סמעה מן אלמעתזלה אסתצובה ואעתקדה.
20	דעת התורה לפי הרמב"ם – השגחה פרטית רק על מין האדם מקורות) מה שאני מאמין לגבי היסוד הזה, כלומר ההשגחה האלוהית, הוא מה שאתאר לך. בהאמנה זו שאתאר איני מסתמך על הוכחה שהביאתני אליה, אלא על מה שהתברר לי שהוא כוונת ספר האל וספרי נביאינו. בדעה זו ש(בה) אני מאמין יש זרויות מועטות יותר מן הדעות הנזכרות לעיל והיא קרובה יותר להיקש השכלי.	ואמא מא אעתקדה אנא פי הד'ה אלקאעדה אעני אלענאיה אלאלאהיה פהו מא אצף לך, וליס אנא מסתנדא פי הד'א אלאעתקאד אלד'י אצפה למא ודאני אליה אלברהאן, בל אסתנד פיה למא תבין לי אנה קצד כתאב אללה וכתב אנביאינא, והד'א אלראי אלד'י אעתקדה אקל שנאעה מן אלארא אלמתקדמה ואקרב מן אלקיאס אלעקלי.
21	השגחה רק על האדם) אני מאמין "אעתקאד" שההשגחה האלוהית בעולם השפל הזה, כלומר למטה מגלגל הירח, היא רק בפרטי מין האדם בלבד, ורק במין זה כל מצבי פרטיו והטוב והרע הבאים עליהם נובעים מן הדין, כמו שנאמר: "כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב,ד). כל השאר במקרה) ואילו שאר בעלי החיים, וכל שכן הצמחים וזולתם – דעתי לגביהם היא כדעת אריסטו: 1) איני מאמין כלל שהעלה נפל בגלל ההשגחה עליו; 2) ולא שהעכביש טרף את הזבוב מכוח גזירת האל ורצונו הפרטי כעת; 3) ולא שהרקיקה שירק ראובן נעה עד שנפלה על היתוש במקום מסוים והרגה אותו מכוח גזירה עליונה; 4) ולא שכאשר הדג הזה חטף את התולעת הזאת מעל פני המים היה הדבר בחפץ אלוהי פרטי. אלא כל אלה לדעתי במקרה גמור, כפי שסבור אריסטו. ההשגחה תלויה בדעת) אלא לדעתי ההשגחה האלוהית, כפי מה שאני רואה, נובעת מהשפע האלוהי. והמין שדבק בו אותו שפע שכלי עד שהפך לבעל שכל ונתגלה לו כל מה שגלוי לבעלי שכל – הוא שנלוותה אליו ההשגחה האלוהית, ושקלה את כל מעשיו על דרך השכר והעונש. דוגמה) אם היתה טביעתה של הספינה על יושביה, כאמור לעיל (פסקה 6), או נפילת הגג על יושבי הבית, במקרה גמור – הרי לדעתנו כניסתם של הללו לתוך אותה ספינה וישיבתם של האחרים בבית לא היתה במקרה, אלא ברצון אלוהי לפי הדין במשפטיו ששכלינו אינם מגיעים לידיעת חוקיהם.	וד'לך, אני אעתקד אן אלענאיה אלאלאהיה אנמא הי [פי] הד'א אלעאלם אלספלי אעני מן תחת פלך אלקמר באשכ'אץ נוע אלאנסאן פקט, והד'א אלנוע וחדה הו אלד'י ג'מיע אחואל אשכ'אצה ומא ינאלהא מן כ'יר ושר תאבע לאסתחקאק כמא קאל כי כל דרכיו משפט, אמא סאיר אלחיואנאת נאהיך אלנבאת וגירה פאן ראיי פיהא ראי ארסטו, לא אעתקד בוג'ה אן הד'ה אלורקה סקטת בענאיה בהא, ולא אן הד'א אלענכבות' אפתרס הד'ה אלד'באבה בקצ'א אללה ואראדתה אלאן אלשכ'ציה, ולא אן אלבזקה אלתי בזקהא זיד תחרכת חתי נזלת עלי הד'ה אלבעוצ'ה פי מוצ'ע מכ'צוץ פקתלתהא בקצ'א וקדר, ולא אן הד'ה אלסמכה למא אכ'תטפת הד'ה אלדודה מן וג'ה אלמא אנמא כאן ד'לך במשיה אלאהיה שכ'ציה, בל הד'א כלה ענדי באלאתפאק אלמחץ' כמא יראה ארסטו. ואנמא אלענאיה אלאלאהיה ענדי פי מא אראה תאבעה ללפיץ' אלאלאהי, ואלנוע אלד'י אתצל בה ד'לך אלפיץ' אלעקלי חתי צאר ד'א עקל ואנכשף לה כל מא הו מכשוף לד'י אלעקל הו אלד'י צחבתה אלענאיה אלאלאהיה, וקדרת אפעאלה כלהא עלי ג'הה' אלג'זא ואלעקאב. אן גרק אלספינה במן פיהא כמא ד'כר, ואנכ'ראר אלסקף עלי מן פי אלבית אן כאן ד'לך באלאתפאק אלמחץ', פליס דכ'ול אולאיך לתלך אלספינה וג'לוס אלאכ'רין פי אלבית באלאתפאק בחסב ראינא, בל באראדה אלאהיה בחסב אלאסתחקאק פי אחכאמה אלתי לא תצל עקולנא למערפה' קאנונהא.
22	ראיות מן המקרא להשגחה פרטית באדם בלבד מנביאים וכתובים) מה שהביא אותי להאמנה "אעתקאד" זו, הוא שלא מצאתי מעולם כתוב בספר נבואה האומר שיש לאל השגחה על פרט מפרטי בעלי החיים אלא האדם הפרטי בלבד. הנביאים אף התפלאו על היות ההשגחה על פרטי בני האדם, שהרי הוא פחוּת מכדי להיות מושגח, כל שכן בעלי החיים זולתו. "למעמד: להזיח א-ב" פליאה א) נאמר: "[ה',] מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ [בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ?]" (תהילים קמד,ג), ב) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ [וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?]" (שם ח,ה). ונאמרו פסוקים מפורשים על כך שההשגחה היא על כלל פרטי בני האדם ותוך פקידת כל מעשיהם: "להזיח א-ב-ג" השגחה פרטית א) "[מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.] הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (שם לג,יד-טו), ב) ונאמר: "אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו" (ירמיהו לב,יט), ג) ונאמר גם: "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ, וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה" (איוב לד,כא). מהתורה) התורה דיברה במפורש על ההשגחה על פרטי בני האדם ופקידת מעשיהם. "להזיח א-ה" א) נאמר: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב,לד), ב) ונאמר: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי – אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שם,לג), ג) ונאמר: "[וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה –] וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא [מִקֶּרֶב עַמָּהּ]" (ויקרא כג,ל), ד) ונאמר: "וְנָתַתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא" (שם כ,ה; ושם: וְשַׂמְתִּי), וזה נפוץ. ה) וכל הנאמר בסיפורי אברהם ויצחק ויעקב הוא ראיה גמורה על ההשגחה הפרטית.	ואלד'י דעאני להד'א אלאעתקאד, לאני לם אג'ד קט נץ כתאב נבי[א] יד'כר אן ללה ענאיה בשכ'ץ מן אשכ'אץ אלחיואן אלא בשכ'ץ אנסאן פקט, וקד עג'בוא אלאנביא איצ'א מן כון אלענאיה באשכ'אץ אלאנסאן ואנה אקל מן אן יעתני בה, פנאהיך מן סואה מן אלחיואן, קאל מה אדם ותדעהו (וגו',) מה אנוש כי תזכרנו (וגו'), וקד ג'את אלנצוץ אלג'ליה בכון אלענאיה בג'מיע אשכ'אץ אלאנסאן ובאפתקאד אעמאלהם כלהא, היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, וקאל אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו, וקיל איצ'א כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. וקד נצת אלתורה באלענאיה באשכ'אץ אלאנסאן ותפקד אפעאלהם, קאל וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, וקאל מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, וקאל והאבדתי את הנפש ההיא, וקאל ונתתי [אני] את פני (בנפש ההיא)[באיש ההוא], והד'א כת'יר. וכל מא ג'א מן קצץ אברהם ויצחק ויעקב דליל מחץ' עלי אלענאיה אלשכ'ציה.
23	ראיות שבעלי החיים אינם מושגחים באופן פרטני טענה) אך לגבי שאר פרטי בעלי החיים, המצב אצלם הוא בלי ספק כדעתו של אריסטו. הוכחה) לכן הותרה שחיטתם ואף נצטווינו עליה, וכן (הותר לנו) השימוש בהם לתועלת כרצוננו. ראיה) הראיה לכך ששאר בעלי החיים אינם מושגחים אלא באופן ההשגחה שהזכיר אריסטו, היא דברי הנביא כאשר ראה את כיבושי נבוכדנצר והטבח הרב שעשה בבני האדם. הוא אמר: "ריבונו של עולם, הרי זה כאילו נזנחו בני האדם וננטשו כדגים וכרמשי הארץ", והורה באמירה זו שאותם מינים מוזנחים. והם דבריו: "וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם, כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ. כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה, [יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ, עַל כֵּן יִשְׂמַח וְיָגִיל]" (חבקוק א,יד-טו). אחר כך הבהיר הנביא שאין הדבר כך, ואין הוא על דרך ההפקר והסרת ההשגחה אלא על דרך העונש אליהם, משום שהדין נותן את מה שהגיע אליהם, ואמר: "ה' לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ וְצוּר לְהוֹכִיחַ יְסַדְתּוֹ" (חבקוק א,יב).	אמא סאיר אשכ'אץ אלחיואן פאלחאל פיהא כמא יראה ארסטו בל שך, ולד'לך כאן ד'בחהא מבאח(א) בל מאמור(א) בה ותצריפהא פי אלמנאפע כיף שינא, ודליל כון סאיר אלחיואן גיר מעתני בה אלא בנחו אלענאיה אלתי ד'כרהא ארסטו, קול אלנבי למא ראי מן תסלט נבוכדנצר וכת'רה' קתלה אלנאס, קאל, יא רב כאן (קד) אהמל[וא] אלנאס וסיבוא כאלאסמאך וחשראת אלארץ', דל בהד'א אלקול אן תלך אלאנואע מהמלה, והו קולה ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כלה בחכה העלה ו[כ](ג)ו', ת'ם בין אלנבי אן ליס אלאמר כד'לך ולא עלי ג'הה' אלאהמאל ורפע אלענאיה בל עלי ג'הה' אלעקאב לאולאיך לאסתחקאקהם מא נזל בהם, קאל י"י למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו.
24	אל תחשוב שיש לדעה זו סתירה א) מהכתוב "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ [לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ]" (תהילים קמז,ט), ב) ומהכתוב "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף [וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם]" (שם קד,כא), ג) ומהכתוב "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (שם קמה,טז), ד) וכן מדברי החכמים "יושב (הקב"ה) וזן מקרני רֵמים עד ביצי כנים" (בבלי שבת קז,ב; עבודה זרה ג,ב), ולשונות רבים כיוצא בזה שתמצא. אין בהם שום דבר הסותר את דעתי זו, משום שכל אלה הם השגחה על המין ולא על הפרט, וכאילו מתוארים חסדיו יתעלה בכך שהוא מכין לכל מין את מזונו ההכרחי ואת החומר לקיומו. וזה ברור וגלוי. וכן סבור אריסטו, שסוג זה של השגחה, כלומר הכנת מציאות מזון כל מין לפרטיו, הוא הכרחי ומצוי. אמר זאת גם אלכסנדר בשם אריסטו. ולולא זאת היה המין נכחד בלי ספק, וזה מבואר בהתבוננות קלה.	ולא תט'ן אן הד'א אלראי ינתקץ' עלי בקולה נותן לבהמה לחמה ו[כ](ג)ו', ובקולה הכפירים שואגים לטרף (ולבקש מאל אכלם) ו[כ](ג)ו', ובקולה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ובקול אלחכמים איצ'א יושב וזן מקרני ר(א)מים (ו)עד ביצי כנים, וכת'יר מת'ל הד'ה אלנצוץ תג'דהא, וליס פיהא שי ינקץ' ראיי הד'א, לאן הד'ה כלהא ענאיה נועיה לא שכ'ציה, וכאנה יצף אפצ'אלה תע(א)לי פי תהייתה לכל נוע גד'אה אלצ'רורי ומאדה' קואמה, והד'א בין ואצ'ח, והכד'א ירי ארסטו אן הד'א אלנחו מן אלענאיה צ'רורי מוג'וד, קד ד'כר ד'לך איצ'א (אל)אסכנדר ען ארסטו, אעני תהייה' וג'וד אגד'יה' כל נוע לאשכ'אצה, ולולא ד'לך להלך אלנוע בלא שך, והד'א בין באיסר תאמל.
25	אמנם דבריהם (של חז"ל) "צער בעלי חיים דאוריתא" (בבלי בבא מציעא לב,ב), בעקבות הכתוב "[וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה':] עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ [זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים?]" (במדבר כב,לב) – הרי זה על דרך הבאתנו לשלמות, כדי שלא נרכוש תכונות אכזריוּת ולא נכאיב לריק וללא תועלת, אלא נכוון אל החמלה והרחמים ואפילו לגבי כל חיה שתזדמן, מלבד בשעת הצורך, "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר [ – בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר]" (דברים יב,כ), לא שנשחט על דרך אכזריות או משחק.	ואמא קולהם צער בעלי חיים דאוריתא מן קולה על מה הכית את את[ו]נך, פד'לך עלי ג'הה' אלתכמיל לנא, לאן לא נתכ'לק באכ'לאק אלקסאוה ולא נולם עבת'א ללא פאידה, בל נקצד אלרפק ואלרחמה ולו בשכ'ץ אי חיואן אתפק, אלא ענד אלחאג'ה כי תאוה נפשך לאכל בשר, לא אן נד'בח עלי ג'הה' אלקסאוה או אללעב.
26	הטעם להשגחה על האדם בלבד גם לא תחייב אותי לפי דעה זו השאלה שתישאל עליי: "מדוע הוא משגיח על פרטי בני האדם ואינו משגיח בהשגחה מעין זו על שאר פרטי מיני בעלי החיים?". כי ראוי שישאל את עצמו שואל זה ויאמר: "מדוע נתן את השכל לאדם ולא נתנו לשאר מיני בעלי החיים?". משום שהתשובה לשאלה האחרונה היא: "כך חפץ", או: "כך קבעה חכמתו", או: "כך קבע הטבע", בהתאם לשלוש הדעות הנזכרות לעיל. ובאותן תשובות עצמן תיענה שאלה הראשונה.	ולא ילזמני איצ'א בחסב הד'א אלראי אלסואל אן יקאל לי, ולאי שי אעתני באשכ'אץ אלאנסאן ולא יעתני מת'ל תלך אלענאיה בסאיר אשכ'אץ אלחיואן, לאן הד'א אלסאיל ינבגי אן יסאל נפסה ויקול, לאי שי והב אלעקל ללאנסאן ולם יהב ד'לך לסאיר אנואע אלחיואן, פאן ג'ואב הד'א אלסואל אלאכ'יר כד'א שא, או כד'א אקתצ'ת חכמתה, או כד'א אקתצ'ת אלטביעה, בחסב אלת'לת'ה ארא אלמתקדמה, ובהד'ה אלג'ואבאת בעינהא יג'אוב ען אלסואל אלאול.
27	סיכום הבן את דעתי עד תומה, כי איני מאמין "אעתקאד" שמשהו נעלם ממנו יתעלה ואיני מייחס לו אין אונים, אלא אני מאמין שההשגחה הולכת אחר השכל ודבֵקה בו. משום שההשגחה אינה אלא ממשכיל, וכזה שהוא שׂכל בתכלית השלמות שאין שלמות אחריה. ואם כן כל מי שיגיע אליו משהו מאותו שפע – לפי מידת השכל שהגיע אליו, תגיע אליו ההשגחה. זוהי הדעה התואמת לדעתי את המושכל ואת לשונות התורה.	וחצל ראיי אלי אכ'רה, פאני לא אעתקד אנה תע(א)לי יכ'פי ענה שי או אנסב לה עג'ז(א), בל אעתקד אן אלענאיה תאבעה ללעקל ולאזמה לה, אד' אלענאיה אנמא תכון מן עאקל ואלד'י הו עקל כאמל עלי כמאל לא כמאל בעדה, פכל מן אתצל בה שי מן ד'לך אלפיץ' עלי קדר מא יצלה מן אלעקל [ת](י)צלה מן אלענאיה. הד'א הו אלראי אלד'י יטאבק ענדי אלמעקול ונצוץ אלשריעה,
28	ואילו באותן דעות הנזכרות לעיל יש הפרזה וגירעון. הפרזה) או הפרזה המביאה לבלבול גמור ולהכחשת המושכל ולהתעקשות נגד המוחש; גירעון) או גירעון גדול המחייב האמנות רעות מאוד לגבי האלוה, וקלקול סדר מציאות האדם, ומחיית כל מעלות האדם, המידותיות והשכליות. כוונתי לדעה של מי שהסיר את ההשגחה מפרטי האדם והשווה בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי החיים.	ואמא תלך אלארא אלמתקדמה פפיהא אפראט ותפריט, אמא אפראט יכ'רג' אלי אלאכ'תלאט אלמחץ' ומנאכרה' אלמעקול ומכאברה' אלמחסוס, או תפריט עט'ים יוג'ב אעתקאדאת רדיה ג'דא פי חק אלאלאה, ופסאד(א) לנט'אם וג'וד אלאנסאן, ומחו מחאסן אלאנסאן כלהא אלכ'לקיה ואלנטקיה, אעני ראי מן רפע אלענאיה ען אשכ'אץ אלאנסאן וסוי בינהא ובין אשכ'אץ סאיר אנואע אלחיואן: