חלק ג, פרק כו

חלק ג, פרק כו

יש תכלית לכל מצוות ה'

1	מיפוי הדעות שנאמרו בטעמי המצוות כמו שנחלקו אנשי העיון הדתיים אם מעשיו יתעלה נובעים מחכמה או מחפץ גרידא בלא בקשת תכלית כלל, כך נחלקו באותה מחלוקת עצמה באשר למצוות שנצטווינו: כי יש מי שאינו מבקש לכך טעם כלל, ואומר שהמצוות כולן נובעות מן החפץ גרידא; ויש מי שאומר שכל ציווי ואיסור מהן נובע מחכמה, והוא נועד לתכלית מסוימת, ושלמצוות כולן יש טעם, ונצטווינו עליהן בשביל תועלת מסוימת.	כמא אכ'תלף אהל אלנט'ר מן אלמתשרעין הל אעמאלה תע(א)לי תאבעה לחכמה או למג'רד משיה לא לטלב גאיה אצלא, כד'לך אכ'תלפוא הד'ה אלאכ'תלאף בעינה פי תשריענא במא שרע לנא, פאן ת'ם מן לא יטלב לד'לך עלה אצלא ויקול אן אלשראיע כלהא תאבעה למג'רד אלמשיה, ות'ם מן יקול אן כל אמר ונהי מנהא תאבע לחכמה, ואלמקצוד בה גאיה' מא, ואן אלשראיע כלהא מעללה, ומן אג'ל פאידה' מא שרע בהא.
2	דעת התורה: כל המצוות יש להן טעם שיטתנו כולנו, ההמון ויחידי הסגולה, היא שלכולן יש טעם, אלא שאיננו יודעים את טעמיהן של חלקן ואת אופן החכמה בכך. לשונות הכתובים על כך ברורים: א) "[וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ] חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם [כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת]" (דברים ד,ח), ב) "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהילים יט,י).	אמא כונהא כלהא להא עלה ונחן נג'הל עלל בעצ'הא ולא נעלם וג'ה אלחכמה פיה פהו מד'הבנא כלנא אלג'מהור ואלכ'ואץ, ונצוץ אלכתאב פי ד'לך בינה, חקים ומשפטים צדיקים, משפטי י"י אמת צדקו יחדו,
3	הבחנה א: ההבדל בין חוקים לבין משפטים אלה הנקראים "חֻקִּים", כמו שעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, שהם ז"ל התבטאו על כך במפורש ואמרו: "דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג עליהן ואֻמות העולם משיבין עליהן" (בבלי יומא סז,ב) – המון החכמים אינם מאמינים "אעתקאד" שהם דברים שאין להם שום טעם ושהם לא נועדו לאף תכלית, כי דבר זה מוביל ל(ייחס לה') פעולות הבל, כמו שציינו (ג,כה9). אלא הם מאמינים "אעתקאד" שיש להם בהכרח טעם, כלומר תכלית מועילה, אלא שהיא נסתרת מאיתנו, אם בשל מגבלות שכלנו או בשל חסרון ידיעתנו. אם כן יש לדעתם טעם לכל המצוות, כלומר שיש תכלית מועילה לציווי או לאיסור מסוים. בחלקן ברור לנו כיצד הן מועילות, כמו האיסור לרצוח ולגנוב, ובחלקן התועלת אינה ברורה כמותן, כאיסור הערלה וכלאי הכרם. אלה שתועלתן ברורה להמון קרויות "מִשְׁפָּטִים", ואלה שתועלתן אינה ברורה להמון קרויות "חֻקִּים".	והד'ה אלתי תסמי חקים מת'ל אלשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, אלתי נצוא עליהא ז"ל וקאלוא דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג עליהן ואמות העולם משיבין עליהן, ליס יעתקד ג'מהור אלחכמים אנהא אמור לא עלה להא בוג'ה ולא טלב בהא גאיה, לאן הד'א יודי אלי אפעאל אלעבת' כמא ד'כרנא, בל יעתקד ג'מהור אלחכמים אן להא עלה, אעני גאיה נאפעה ולא בד, לכנהא כ'פית ענא, אמא לקצור עקולנא או לנקץ עלמנא, פכאן אלמצ[ו]ות כלהא ענדהם להא עלה, אעני אן לד'לך אלאמר או אלנהי גאיה מפידה. מנהא מא יבין לנא וג'ה אלפאידה פיהא כאלנהי ען אלקתל ואלסרקה, ומנהא מא לא תתבין פאידתהא מת'ל תלך, כתחרים אלערלה וכלאי הכרם. פתלך אלבינה' אלפאידה ענד אלג'מהור תסמי משפטים, והד'ה אלגיר בינה' אלפאידה ענד אלג'מהור תסמי ח[ו]קים,
4	א) הם (=חז"ל) אומרים תמיד: "'כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא' (דברים לב,מז), ואם רֵק הוא – 'מִכֶּם' (שם)" (בראשית רבה א,יד ועוד). כלומר שאין הציווי הזה דבר ריק שאין לו תכלית מועילה, ואם נראה לכם במשהו מן המצוות שכך הוא לגביו – החסרון הוא בהשגתכם. ב) ידוע לך הדבר המפורסם אצלנו, ששלמה השיג את טעמיהן של כל המצוות פרט לפרה אדומה (קהלת רבה ז,ד). ג) וכן דבריהם שה' הסתיר את טעמי המצוות כדי שלא יזלזלו בהם כמו שקרה לשלמה בשלוש המצוות שטעמיהן התבארו (בבלי סנהדרין כא,ב). "שורה חדשה" עיקרון זה ננקט בכל דבריהם, ולשונות הכתובים מורים על כך.	ויקולון דאימא כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא מכם, יעני אן ליס הד'א אלתשריע אמרא פארגא לא גאיה מפידה לה, ואן בדא לכם פי שי מן אלמצו[ו]ת אן אמרה כד'לך פאלנקץ מן אדראככם. וקד עלמת אלאמר אלמשהור ענדנא מן כון שלמה תעללת לה אלמצו[ו]ת כלהא אלא פרה אד[ו]מה, וכד'לך קולהם אן אללה אכ'פי תעליל אלמצו[ו]ת כי לא יתהאון בהא כמא אעתרי שלמה פי אלת'לת' מצ[ו]ות אלתי בינת עלתהא, ועלי הד'א אלאצל אטרדת אקאוילהם כלהא ונצוץ אלכתב תדל עליה.
5	קושי בדברי חכמים אבל מצאתי מימרה של החכמים ז"ל בבראשית רבה שנראה ממנה במבט ראשון שלחלק מן המצוות אין טעם מלבד הציווי כשלעצמו, ואין בכך כוונה לתכלית אחרת ולא לתועלת ממשית; והיא דבריהם שם: "וכי מה אכפת לו להקב"ה מי שהוא שוחט מן הצואר ומי שהוא שוחט מן העורף? הֱוי אומר: לא נִתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות, שנאמר: 'אִמְרַת ה' צְרוּפָה' (תהילים יח,לא)" (בראשית רבה מד,א). אף על פי שהדברים האלה חריגים "גריב" מאוד, ואין דומה להם בדבריהם, הרי נתתי להם פרשנות "תאויל" שעוד תשמע, כדי שלא יצאו מכלל דרכי דבריהם, ולא ניטוש את העיקרון המוסכם, שכל המצוות נועדו לתכלית מועילה במציאות, "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא" (דברים לב,מז), ונאמר: "לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי, אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים" (ישעיהו מה,יט).	לכני וג'דת נצא ללחכמים ז"ל פי בראשית רבה יבדו מנה באול כ'אטר אן בעץ' אלמצו[ו]ת ליס לה עלה אלא מג'רד אלתשריע, ולא לחט' פי ד'לך גאיה אכ'רי ולא פאידה וג'ודיה, והו קולהם הנאך וכי מה אכפת לו להקב"ה (בין) מי שהוא שוחט מן הצואר (ל)[ו]מי שהוא שוחט מן העורף, הוי אומר לא נתנו המצו[ו]ת אלא לצרוף בהן את הבריות שנאמר אמרת י"י צרופה. פמע כון הד'א אלכלאם גריב(א) ג'דא לא יוג'ד לה נט'יר פי כלאמהם פאני תאולת פיה תאוילא סתסמעה, חתי לא (נ)[י]כ'רג' ען סנן כלאמהם אג'מע, ולא נפארק אלאצל אלמג'מע עליה והו כון אלשראיע כלהא טלב בהא גאיה מפידה פי אלוג'וד, כי לא דבר רק הוא, וקאל לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אני י"י דובר צדק מגיד מישרים.
6	הבחנה ב: ההבדל בין כלל המצווה לבין פרטי המצווה מה שראוי שיאמין בעניין הזה כל מי ששכלו שלם הוא מה שאתאר: למצוה בכללותה יש בהכרח טעם, ונצטווינו בה לשם תועלת מסוימת. ואילו פרטיה – עליהם נֶאמר שהם לציווי גרידא. דוגמה 1) כך למשל: הריגת בעל החיים לצורך התזונה הטובה היא בעלת תועלת ברורה, כמו שנבאר (ג,מח6); אך היותה בשחיטה ולא בנחירה, ובחיתוך הוושט והקנה במקום מיוחד – אלה וכיוצא בהם לצרוף בהן את הבריות. וכך יתברר לך מהדוגמה שנתנו, "שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף". דחייה) הזכרתי לך את הדוגמה הזאת רק משום שלשונם ז"ל היתה "שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף". אבל לאמיתו של דבר, מאחר שההכרח הביא לאכילת בעלי חיים, כוּון למיתה הקלה ביותר, ובביצוע קל. כי עריפה אינה אפשרית אלא בחרב וכיוצא בה, ושחיטה אפשרית בכל דבר. וכדי שהמוות יהיה קל הותנה שהסכין תהיה חדה.	ואלד'י ינבגי אן יעתקדה כל סאלם אלעקל פי הד'א אלמעני הו מא אצפה, וד'לך אן ג'מלה' אלמצו[ה](ת) [פ]להא עלה צ'רורה, ומן אג'ל פאידה' מא שרע בהא, אמא ג'זאיאתהא פהי אלתי קיל פיהא אנהא למג'רד אלאמר, מת'אל ד'לך אן קתל אלחיואן לצ'רורה' אלתגד'י אלג'יד בין אלפאידה כמא סנבין, אמא כונה בד'בח לא בנחר ובקטע אלמרי ואלחלקום פי מוצ'ע מכ'צוץ פאן הד'ה ונחוהא לצרוף בהן את הבריות, והכד'א יתבין לך מן מת'אלהם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף. ואנמא ד'כרת לך הד'א אלמת'אל למא ג'א נצהם ז"ל שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, ואמא ענד תחקיק אלאמר פאנה למא דעת אלצ'רורה לאכל אלחיואן קצד לאסהל מ[י](ו)תה מע סהולה' אלתנאול, אד' לא ימכן צ'רב אלענק אלא בסיף או נחוה, ואלד'בח ימכן בכל שי, ולתסהיל אלמות אשתרט חדה' אלסכין.
7	דוגמה 2) מה שבאמת ראוי להשתמש בו כדוגמה בעניין הפרטים, הוא הקרבן. כי לציווי בהקרבת הקרבן יש תועלת גדולה וברורה, כמו שאני עתיד לבאר (ג,מו). אך בשום אופן אי אפשר לתת טעם להיותו של קרבן מסוים כבש וקרבן אחר איל, והיות מספרם מספר מסוים. וכל מי שמעסיק את עצמו במתן טעם למשהו מן הפרטים האלה הוא לדעתי הוזה הזיה ממושכת שאין הוא מסיר על ידה אבסורד אלא מוסיף אבסורדים. מי שמדמיין שאפשר לתת להם טעם, רחוק מן האמת כמי שמדמיין שהמצוה בכללותה אינה לשם תועלת ממשית.	ואלד'י ימת'ל בה חקיקה מן אמר אלג'זאיאת הו אלקרבאן, פאן אלאמר בתקריב אלקרבאן לה פאידה עט'ימה בינה כמא סאבין, אמא כון אלקרבאן הד'א כבש והד'א איל וכון עדדהא עדדא מכ'צוצא פאן הד'א לא יתעלל אבדא, וכל מן ישגל נפסה ענדי בתעליל שי מן הד'ה אלג'זאיאת פאנה יהד'י הד'יאנא טוילא ליס יזיל בה שנאעה בל יזיד שנאעאת, ומן יתכ'יל אן הד'ה תתעלל בעיד ען אלצואב כמן יתכ'יל אן אלמצוה בג'מלתהא לא לפאידה וג'ודיה.
8	דע שהחכמה חייבה, ואם תרצה אמור: ההכרח הביא, שיהיו פרטים שאין להם טעם, וכאילו מן הנמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה דבר מן הסוג הזה. הסיבה לכך שזה נמנע היא משום שהשאלה: "מדוע היה כבש ולא היה איל?" היא אותה שאלה בדיוק שהיתה מתחייבת אילו נֶאמר איל במקום כבש, והלוא יש הכרח במין כלשהו. וכן לגבי השאלה: "מדוע היו שבעה כבשים ולא שמונה?" – כך היית שואל אילו נאמר שמונה או עשרה או עשרים, והרי בהכרח אין מנוס ממספר (כלשהו). יש בדבר זה דמיון לְטבע האפשרי, שהכרח שיתקיים אחד מן הדברים האפשריים, ואין מקום לשאול: "מדוע היה הדבר האפשרי הזה ולא היה אחד מן הדברים האפשריים האחרים?", כי אותה שאלה היתה מתחייבת אילו היה מתממש הדבר האפשרי האחר בִּמקום זה. דע עניין זה והבן אותו.	ואעלם אן אלחכמה אוג'בת, ואן שית פקל אן אלצ'רורה דאעיה, אן תכון ת'ם ג'זאיאת לא תתעלל, וכאנה אמר ממתנע פי חק אלשריעה אן לא יכון פיהא שי מן הד'א אלקביל. ווג'ה אלאמתנאע פי ד'לך, לאן קולך לאי שי כאן כבש ולם יכן איל הו אלסואל בעינה ילזם לו קיל איל מכאן כבש, פלא בד מן נוע מא. וכד'לך קולך לאי שי כאנת שבעה כבשים ולם תכן שמונה, והכד'א כאן (י)[ת]סאל לו קאל שמונה או עשרה או עשרים, פלא בד מן עדד צ'רורה. וכאן הד'א ישבה טביעה' אלממכן אלד'י לא בד מן חצול אחד אלממכנאת, ולא יתג'ה אלסואל לאי שי כאן הד'א אלממכן ולם יכן גירה מן אלממכנאת, לאן הד'א אלסואל לאזם לו כאן אלחאצל פי אלוג'וד אלאמכאן אלאכ'ר בדל הד'א, פאעלם הד'א אלמעני ותפהמה.
9	סיכום והתוויית דרך לפרקים הבאים ואילו העניין שהם אמרו לגביו תמיד, שלכול יש טעם, ושנודעו הטעמים לשלמה – הוא תועלת אותה המצוה באופן כללי, לא התחקות על פרטיה.	ואלד'י נצוא פיה דאימא מן כון אלכל מעלל(א) ואלד'י תעלל לשלמה הו פאידה' תלך אלמצוה עלי אלתג'מיל, לא תתבע ג'זאיאתהא.
10	הסיווג) כיוון שהדבר כך הוא, מצאתי לנכון לחלק את שש מאות ושלש עשרה המצוות לכמה קבוצות, כשכל קבוצה כוללת כמה מצוות ממין אחד או שתוכנן דומה. טעם ראשי) אודיע לך את את הטעם של כל קבוצה מהן, ואחשוף את תועלתה שאין בה ספק ולא מקום לטיעון נגד (ג,לה). טעם משני) אחר כך אשוב לכל מצוה מאותן מצוות שהקבוצה הזאת כוללת ואבאר לך את טעמה (ג,לט-מט), עד שלא ייוותרו מהן אלא כמה מצוות מעטות מאוד שהסיבה להן לא התבררה לי עד כה. התבררו לי גם כמה פרטי מצוות וכמה מתנאיהן, ממה שאפשר לתת לו טעם, ועוד תשמע את כל זה. הקדמות) את כל נתינת הטעם הזאת אינני יכול לפרושׂ בפניך אלא אחרי שאקדים לך כמה פרקים (ג,כז-לד) שאכלול בהם הקדמות מועילות כהכנה למטרה הזאת שכיוונתי אליה, והם הפרקים שאחל בהם כעת.	ואד'א כאן אלאמר הכד'א פקד ראית אן אקסם אלשש מאות ושלש עשרה מצו[ו]ת לג'מל עדה, ותכון כל ג'מלה תשתמל עלי עדה' מצו[ו]ת הי מן נוע ואחד או מתקארבה' אלמעני, ואכ'ברך בעלה' כל ג'מלה מנהא, ואט'הר פאידתאה אלתי לא ריב פיהא ולא מדפע, ת'ם ארג'ע לאחאד כל מצוה מן תלך אלמצ[ו]ות אלתי תשתמל עליהא תלך אלג'מלה ואבין לך עלתהא, חתי לא יבקי מנהא אלא בעץ' מצו[ו]ת קלילה ג'דא הי אלתי לם יתבין לי סבבהא אלי הד'ה אלגאיה. וקד תבין לי איצ'א בעץ' ג'זאיאת מצ[ו]ות ושראיט בעצ'הא ממא ימכן אעטא עלתה, וסתסמע ג'מיע ד'לך. והד'א אלתעליל כלה לא ימכנני איצ'אחה לך אלא בעד אן אקדם לך פצולא עדה אצ'מנהא מקדמאת מפידה תוטיה להד'א אלגרץ' אלד'י קצדתה, והי הד'ה אלפצול אלתי אשרע פיהא אלאן: