חלק ג, פרק לב

חלק ג, פרק לב

התחכום העקיף במצוות עבודות המקדש

1	תחכום ה' בניהול מודרג של בעלי החיים אם תתבונן במעשים האלוהיים, כלומר במעשים הטבעיים, יתבררו לך מהם תחכומו של האלוה וחכמתו בבריאת בעלי החיים ובהדרגת תנועות האברים ומיקומם זה ליד זה. וכן יתבארו לך חכמתו ותחכומו בהדרגת מצבי הפרט בכללותו, מצב אחר מצב.	אד'א תאמלת אלאפעאל אלאלאהיה אעני אלאפעאל אלטביעיה יבין לך מנהא תלטף אלאלאה וחכמתה פי כ'לק אלחיואן ותדרג' חרכאת אלאעצ'א ומג'אורה' בעצ'הא לבעץ'. וכד'לך יתבין לך חכמתה ותלטפה פי תדריג' חאלאת ג'מלה' אלשכ'ץ חאלה בעד חאלה.
2	שתי דוגמאות א) דוגמה לכך בהדרגת תנועותיו ומיקום האברים זה ליד זה היא המוח: חלקו הקדמי רך מאוד, חלקו האחורי קשה יותר, וחוט השדרה קשה ממנו, וככל שהוא נמשך כך הוא מתקשה יותר. העצבים הם כלי התחושה והתנועה: העצבים הנדרשים להשגת החושים בלבד או לתנועה שיש בה טורח מועט, כתנועת העפעפיים והלחיים, מגיעים מן המוח; ואילו העצבים הנדרשים לתנועת האברים יוצאים מחוט השדרה. ומאחר שרכותם של העצבים, אפילו אלה היוצאים מחוט השדרה, אינה מאפשרת להם להניע מפרק, התחכם (האלוה) בכך שהעצב יסתעף לסיבים ושהסיב הזה יימלא בשר וייווצר בכך שריר. לאחר שכבר התקשה והתערבו בו חלקי רצועות יוצא העצב מקצה השריר והופך לגיד. הגיד מתחבר לעצם ונצמד אליה, ואז יכול העצב להניע את האבר, על ידי ההדרגה הזאת. ציינתי לך את הדוגמה האחת הזאת רק משום שהיא הנגלית ביותר מאותם הפלאים שהתבארו ב(ספרו של גָּלֶנוֹס) "תועלות האברים", שהם כולם ברורים ומבוארים וידועים למי שהתבונן בהם בדעה צלולה.	מת'אל ד'לך פי תדריג' חרכאתה ומג'אורה' אלאעצ'א, אלדמאג מקדמה לין כת'יר אללין, ומוכ'רה אצלב, ואלנכ'אע אצלב מנה, וכלמא אמתד צלב. ואלעצב הו אלה' אלחס ואלחרכה, פאלעצב אלד'י אחתיג' אליה פי אדראך אלחואס פקט או פי חרכה יסירה' אלמוונה כחרכה' אלג'פן ואלכ'ד אנשי מן אלדמאג, ואלעצב אלד'י אחתיג' אליה פי תחריך אלאעצ'א אכ'רג' מן אלנכ'אע, ולמא לם ימכן פי אלעצבה ללינהא ולו אלנכ'אעיה אן תחרך מפצלא תלטף פי ד'לך באן ליפת אלעצבה ומלי ד'לך אלליף לח[ם](מא) וצארת עצ'לה, ת'ם תכ'לצת אלעצבה מן טרף אלעצ'לה והי קד צלבת וקד כ'אלטהא שט'איא מן אלרבאט ותציר ותרא, ויתצל אלותר באלעט'ם וילזק בה וחיניד' תקדר אלעצבה אן תחרך אלעצ'ו עלי הד'א אלתדריג. ואנמא ד'כרת לך הד'א אלמת'אל אלואחד לכונה אט'הר תלך אלעג'איב אלתי בינת פי מנאפע אלאעצ'א, אלתי הי כלהא ואצ'חה בינה מעלומה למן תאמלהא בד'הן ד'כי.
3	ב) וכך התחכם האלוה בכל אחד מפרטי בעלי החיים היונקים; כיוון שבלידתו הוא בתכלית הרכות ואינו יכול להיזון במזון יבש, הוכנו עבורו השדיים ליצירת החלב כדי שייזון במזון לח הקרוב למזג אבריו, עד שאבריו יתייבשו ויתקשו צעד אחר צעד, בהדרגה.	וכד'לך תלטף אלאלאה פי כל שכ'ץ מן אשכ'אץ אלחיואן אלד'י ירצ'ע, לכונה ענד מא יולד פי גאיה' אללין ולא ימכן אן יגתד'י בגד'א יאבס פאעדת לה אלת'דיאן לתוליד אללבן ליגתד'י בגד'א רטב קריב מן מזאג' אעצ'איה, חתי תג'ף ותצלב אעצ'אוה אולא אולא עלי תדריג'.
4	הקרבנות כדוגמה לניהול הדרגתי במצוות בהנהגה זו עצמה, ומאותו מנהיג יתהדר ויתעלה, נאמרו דברים רבים בתורתנו: משום שאי אפשר לעבור בבת אחת מצד אחד אל הפכּוֹ, ולכן אין אפשרות לאדם, כפי טבעו, לעזוב בבת אחת כל מה שהורגל בו. רקע א: דרישת ידיעת ה' וההתמסרות לו) על כן כאשר שלח ה' את משה רבינו כדי לעשותנו ל"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט,ו), על ידי הכרתו יתעלה, "למעמד, קטע פסוקי הידיעה ופסוקי העבודה – יש להזיח" פסוקי הידיעה) כמו שביאר ואמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ]" (דברים ד,לה), "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (שם,לט), ושנתמסר לעבודתו, פסוקי העבודה) כמו שאמר "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (שם יא,יג), "[לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם...] וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות כג,כד-כה), ואמר "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ" (דברים יג,ה); רקע ב: הנוהג הקיים) וכיוון שהמנהג המפורסם בעולם כולו שהיו רגילים בו אז, והעבודה הכללית שגדלנו עליה, היו דווקא להקריב מיני בעלי חיים באותם מקדשים שהועמדו בהם צורות (=פסלים), ולהשתחוות להם ולהקטיר לפניהם קטורת; והעובדים הנזירים היו אז דווקא האנשים המתמסרים לשירות אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כמו שביארנו (ג,כט) – מסקנה) חכמתו יתעלה ותחכומו הניכר בכלל ברואיו לא חייבו שיצוונו לדחות את כל מיני העבודות הללו ולעוזבם ולבטלם, כי באותו זמן לא היה זה מתקבל על הדעת לפי טבע האדם, המסכין תמיד להרגל. דבר מעין זה באותו זמן הוא כאילו היה בא נביא בזמננו וקורא לעבוד את ה' ואומר: "ה' ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה, ולא תהיה עבודתכם אלא מחשבה בלי מעשה כלל".	וב(מת'ל )הד'א אלתדביר בעינה [ו]מן ד'לך אלמדבר ג'ל ועלא ג'את אשיא כת'ירה פי שריעתנא, וד'לך אנה לא ימכן אלכ'רוג' מן אלצ'ד אלי אלצ'ד דפעה, פלד'לך לא יתסע בחסב טביעה' אלאנסאן אן יתרך כל מא אלפה דפעה. פלמא בעת' אללה משה רב[י]נו ליג'עלנא ממלכת כהנים וגוי קדוש במערפתה תע(א)לי כמא בין וקאל אתה הראית לדעת ו(ג)[כ]ו', וידעת היום והשבות אל לבבך ו(ג)[כ]ו', ולננקטע לעבאדתה כמא קאל ולעבדו בכל לבבכם, וקאל ועבדתם את י"י אלהיכם, (וקאל) ואותו תעב[ו]דו, וכאנת אלסירה אלמשהורה פי אלעאלם כלה אלמאלופה חיניד' ואלעבאדה אלעאמה אלתי נשאנא עליהא, אנמא כאנת תקריב אנואע אלחיואן פי תלך אלהיאכל אלתי תקאם פיהא אלצור ואלסג'וד להא ואטלאק אלבכ'ור בין ידיהא, ואלעבאד (ו)אלנסאך אנמא כאנוא חיניד' אלאקואם אלמנקטע[י](ו)ן לכ'דמה' תלך אלהיאכל אלמעמולה ללכואכב כמא בינא, לם תקתץ' חכמתה תע(א)לי ותלטפה אלבין פי ג'מיע מכ'לוקאתה אן ישרענא ברפץ' הד'ה אנואע אלעבאדאת כלהא ותרכהא ואבטאלהא, לאן הד'א כאן חיניד' מא לא יתצור קבולה בחסב טביעה' אלאנסאן אלתי תאנס אבדא ללמאלוף, וכאן יכון מת'אל הד'א חיניד' מת'ל לו ג'א נבי פי הד'ה אלאזמנה ידעו לעבאדה' אללה ויקול קד שרעכם אללה באן לא תצלוא לה ולא תצומוא ולא תסתגית'וא לה ענד מלמה, ואנמא תכון עבאדתכם פכרה דון עמל אצלא.
5	על כן השאיר יתעלה אותם מיני עבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין בהם אמת – לשמו, וציוונו לעשות אותם לו יתעלה. עבודות המקדש) כך ציוונו לבנות לו מקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה,ח), ושיהיה המזבח לשמו: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שם כ,כא), ושהקרבן יהיה לו: "[אָדָם] כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'" (ויקרא א,ב), וההשתחוויה – לו; והקטרת הקטורת – לפניו. בלעדיות) ואסר לעשות דבר מאותם מעשים לזולתו: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם [בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ]" (שמות כב,יט); "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שם לד,יד). משרתי המקדש) וייחד כהנים לשירות המקדש ואמר: "וְכִהֲנוּ לִי" (שם כח,מא). וכיוון שהם מתעסקים בבית ובקרבנותיו, היה הכרח שייוחדו להם מתנות שיספקו להם (את צרכיהם), והם מתנות הלויים והכהנים.	פלד'לך אבקי תע(א)לי תלך אנואע אלעבאדאת ונקלהא מן כונהא למכ'לוקאת ולאמור כ'יאליה לא חקיקה להא לאסמה (תעאלי), ואמרנא בפעלהא לה תעאלי, פאמרנא בבניאן היכל לה ועשו לי מקדש, ואן יכון אלמד'בח לאסמה מזבח אדמה תעשה לי, ואן יכון אלקרבאן לה (אדם) כי יקריב מכם קרבן לי"י, ואלסג'וד לה ואלבכ'ור בין ידיה. ונהי אן יפעל שי מן הד'ה אלאפעאל לגירה זובח לאלהים יחרם ו[כ](ג)ו', כי לא תשתחוה לאל אחר. ואפרד כהנים לכ'דמה' אלמקדש וקאל וכהנו לי, ולזם אן תפר[ד](ץ') להם חקוק ולא בד תכפיהם לאשתגאלהם באלבית וקראבינה, והי חקוק אללויים ואלכהנים,
6	באותו תחכום אלוהי הושג שנמחה זכר עבודה זרה, והתקבע היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו, מבלי שיירתעו הנפשות ויחושו ריקנות כתוצאה מביטול העבודות שהורגלו בהן ושלא נודעה אז עבודה זולתן.	פחצל בהד'א אלתלטף אלאלאהי אן אמתחי ד'כר עבודה זרה, ות'בתת אלקאעדה אלכברי אלחקיקיה פי אעתקאדנא והי וג'וד אלאלאה ווחדאניתה, ולם תנפר אלאנפס ולא אסתוחשת בתעטיל אלעבאדאת אלתי אלפת ולם יעלם ת'ם עבאדה סואהא.
7	שתי שאלות: מדוע יש השקעה רבה בתהליך ביניים? יודע אני שנפשך תירתע בהכרח בהרהור ראשון מהעניין הזה, והדבר יקשה עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי: א) "היאך באו ציוויים ואיסורים ומעשים גדולים מדוקדקים מאוד ובזמנים קבועים, כשכולם אינם מכוונים לעצמם אלא לשם דבר אחר, כאילו הם תחבולה שתחבל לנו ה' כדי שישיג את כוונתו הראשונה (=המטרה)? ב) ומה מנע ממנו יתעלה מלצוותנו לפי כוונתו הראשונה ולתת לנו יכולת לקבל זאת ללא צורך לאלו שטענת שהם מצד הכוונה השנייה (=האמצעי)?".	ואנא אעלם אנה סתנפר נפסך מן הד'א אלמעני צ'רורה באול כ'אטר, ויעט'ם עליך הד'א, ותסאלני בקלבך ותקול לי, כיף תג'י אואמר ונואהי ואפעאל עט'ימה מחררה ג'דא מוקתה והי כלהא גיר מקצודה לד'אתהא בל מן אג'ל שי אכ'ר, כאן הד'ה חילה אחתאלהא אללה לנא לינאל קצדה אלאול, ואי מאנע ענדה תע(א)לי מן תשריענא בקצדה אלאול ויג'על לנא קדרה עלי קבול ד'לך ולא חאג'ה כאנת להד'ה אלתי זעמת אנהא עלי ג'הה' אלקצד אלת'אני.
8	תשובה לשאלה א: ראיה מן התורה לפעולתו העקיפה של ה' שמע נא את המענה שיסיר מלבך את החולי הזה ויגלה לך שמה שעוררתיך עליו אמת הוא. וזאת, שבלשון התורה נאמר בדומה לעניין זה בדיוק, והוא שנאמר: "[וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם] וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (שמות יג,יז-יח). תחבולה נגד כישלון צפוי) אם כן כמו שה' הסב אותם מדרך המלך, שהיא היתה המכוונת מלכתחילה, משום שצפה מה שגופיהם לא יוכלו לעמוד בו בדרך הטבע, אל דרך אחרת, כדי שתתקיים הכוונה הראשונה – כך הטיל אותן מצוות שהזכרנו, משום שצפה מה שהנפש לא תוכל לקבלו בדרך הטבע, כדי שתושג הכוונה הראשונה, שהיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה זרה. כי כשם שאין זה בטבע האדם שיתחנך על עבודת שִעבוד בחומר ובלבנים וכיוצא בהם ומיד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת עם יְלִידֵי הָעֲנָק (במדבר יג,כב;כח) – כך אין זה בטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחנים ומעשים מורגלים שכבר הסכינו להם הנפשות עד שהפכו כעין מושכל ראשון, ולנטוש את כולם בבת אחת. תחבולה לפיתוח כלים להצלחה) וכמו שהתחכם האלוה להסב אותם במדבר עד שיאזרו נפשותיהם אומץ, כפי הידוע שהנדודים במדבר ופראיות הגוף מביאים בהכרח לידי אומץ לב, והפך זה מביא בהכרח לידי מורך לב, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו להשפלה ולעבדות, וכל זה היה בציוויים אלוהיים בידי משה רבינו, "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (שם ט,כג) – כך נאמרה קבוצת מצוות זו בתחכום אלוהי כך שיישארו עם מין העבודה המורגל, כדי שתתקבע האמונה שהיא הכוונה הראשונה.	פאסמע ג'ואבך אלד'י יזיל ען קלבך הד'א אלמרץ' ויכשף לך חקיקה' מא נבהתך עליה, והו אן נץ אלתורה קד ג'א פי מת'ל הד'ה אלקצה סוי, והו קולה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (וגו')[כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה] ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, פכמא חיר אללה בהם ען אלטריק אלג'אדה אלתי הי אלמקצודה אולא מן אג'ל תוקע מא לא טאקה לאג'סאמהם בה בחסב אלטבע אלי טריק אכ'רי חתי יצח אלקצד אלאול, כד'לך פרץ' הד'ה אלשראיע אלתי ד'כרנא מן אג'ל תוקע מא לא טאקה ללנפס בקבולה בחסב אלטבע, חתי יחצל אלקצד אלאול והו אדראכה תע(א)לי ואטראח עבודה זרה. פאנה כמא אן ליס פי טביעה' אלאנסאן אן ירבי עלי כ'דמה' אלעבודיה פי אלטין ואללבן ומא שאבההמא ת'ם יגסל ידיה לחינה מן מרת'תהמא ויחארב ילידי הענק דפעה, כד'לך ליס פי טבעה אן ירבי עלי אנואע כת'ירה ג'דא מן אלעבאדאת ואעמאל מאלופה קד אנסת בהא אלאנפס חתי צארת כאלמעקול אלאול פיתרכהא כלהא דפעה, וכמא תלטף אלאלאה בתחיירהם פי אלבריה חתי תשג'עת אנפסהם עלי מא קד עלם מן אן אלתברר ושעת' אלג'סם יוג'ב אלשג'אעה, וצ'ד ד'לך יוג'ב אלג'בן, וולד איצ'א קום לם יאלפוא אלד'ל ואלעבודיה, וכל ד'לך כאן באואמר אלאהיה עלי יד משה רב[י]נו, על פי י"י יחנו ועל פי י"י יסעו את משמרת י"י שמרו על פי י"י ביד משה, כד'לך ג'את הד'ה אלג'מלה מן אלשראיע בלטף אלאהי חתי יבקוא מע נוע אלעמל אלמעתאד כי יצח אלאעתקאד אלד'י הו אלקצד אלאול.
9	תשובה לשאלה ב: התורה מתאימה לטבע המציאות ואינה יוצרת טבע חדש ושאלתך מה מנע את ה' מלצוותנו לפי כוונתו הראשונה (=האמונה בה' ובייחודו) תוך שייתן לנו כוח לקבל זאת, ב2) תחייב אותך בשאלה שנייה: "מה מנע מה' להוליכם דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (שמות יג,יז) ולתת להם יכולת להתמודד עם מלחמות, מבלי צורך באותו סיבוב בעַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה (שם,כב)?". ב3) וכן תחייב אותך בשאלה שלישית, על סיבת פירוט ההבטחות והאיומים על כלל התורה, וייאמר לך: "כיוון שכוונתו הראשונה ורצונו של ה' הם שנאמין בתורה הזאת ושנעשה את מעשיה, מדוע לא נתן לנו יכולת לקבל זאת ולעשות זאת תמיד, במקום לתחבל לנו תחבולה להיטיב לנו אם נציית ולהתנקם בנו אם נחטא, ולעשות כל אותן הטובות וכל אותן הנקמות – שהרי גם הן תחבולה שתִחבל לנו כדי שישיג מאתנו את כוונתו הראשונה? ומה מנע ממנו מלעשות שקיום מעשי הציות שרצה בהן וההתרחקות מן החטאים שתיעב אותם יהיה טבע טבוע בנו?".	וסואלך אי מאנע כאן ללה מן תשריענא בקצדה אלאול ויג'על לנא קדרה עלי קבול ד'לך, ילזמך בהד'א אלסואל אלת'אני ויקאל לך ואי מאנע כאן ללה מן אן יסלכהם דרך ארץ פלשתים ויג'על להם קדרה למלאקאה' אלחרוב, ולא חאג'ה להד'ה אלדורה בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. וכד'א ילזמך סואל ת'אלת' ען סבב תפציל אלועד ואלועיד עלי ג'מלה' אלשריעה ויקאל לך, אד' וקצד אללה אלאול ואראדתה הו אן נעתקד הד'ה אלשריעה ונעמל אעמאלהא, לאי שי לם יג'על לנא קדרה עלי קבול ד'לך דאימא ואלעמל בה, ולא יחתאל לנא באן ינעם עלינא אן (א)טענאה וינתקם מנא אן עצינאה ויפעל תלך אלנעם כלהא ותלך אלנקם כלהא, [כ](פ)אן הד'ה איצ'א חילה אחתאלהא לנא חתי ינאל מנא קצדה אלאול, ואי מאנע ענדה מן אן יג'על אתיאן אעמאל אלטאעה אלתי אראדהא ואג'תנאב אלמעאצי אלתי כרההא טביעה מרכוזה פינא.
10	התשובה על שלוש השאלות האלה, וכל כיוצא בהן, תשובה אחת כללית. והיא שאף על פי שכל הנסים משנים את טבע המציאות של פרט מן הנמצאים, הרי שאת טבע פרטֵי בני האדם ה' אינו משנה בשום אופן בדרך נס. בשל העיקר הגדול הזה אמר "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם [לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם]" (דברים ה,כה), ובשל כך באו הציוויים והאיסורים והשכר והעונש. וכבר ביארנו בראיות את היסוד הזה בכמה מקומות בחיבורינו (משנה תורה, תשובה ה-ו; שמונה פרקים ח ועוד).	ואלג'ואב ען הד'ה אלאסולה אלת'לת'ה וכל מא הו מן קבילהא ג'ואב ואחד עאם, והו אן אלמעג'זאת כלהא ואן כאנת תגיר טביעה' מוג'וד מן אשכ'אץ אלמוג'ודאת פאן טביעה' אשכ'אץ אלנאס לא יגירהא אללה בוג'ה עלי ג'הה' אלמעגז', ומן אג'ל הד'א אלאצל אלעט'ים קאל מי יתן והיה לבבם זה להם ו[כ](ג)ו', ומן אג'ל הד'א ג'א אלאמר ואלנהי ואלג'זא ואלעקאב, וקד בינא הד'ה אלקאעדה בדלאילהא פי עדה' מואצ'ע מן תואליפנא.
11	לא אמרנו זאת מפני שאנו מאמינים ששינוי טבעו של אחד מפרטי בני האדם קשה עליו יתעלה; אדרבה, זה אפשרי ונמצא בגדר היכולת, אלא שעל פי יסודות הדת של התורה אין הוא חפץ כלל לעשות זאת ולא יחפוץ בכך לעולם. אילו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מבני האדם לְמה שירצה יתעלה מאותו אדם, היו בטלים שליחות הנביאים וכל מתן התורה.	ומא קלנא הד'א מן אג'ל אנא נעתקד אן תגיר טביעה' אחד אשכ'אץ אלנאס מעתאץ עליה תעאלי, בל ד'לך ממכן ואקע תחת אלקדרה, לכנה מא שא קט פעל הד'א ולא ישא(ו)ה אבדא בחסב אלקואעד אלשרעיה אלתורא(ת)יה, ולו כאן מן משיתה תגיר טביעה' כל שכ'ץ מן אלנאס למא ירידה תע(א)לי מן ד'לך אלשכ'ץ לבטל בעת'ה' אלאנביא ואלתשריע כלה.
12	ההלכה מצביעה על ההבדל בין המטרה לאמצעי אשוב אל הנושא ואומר: כיוון שסוג עבודה זה, כלומר הקרבנות, היה על דרך הכוונה השנייה, והתחינה והתפילה וכיוצא בהם ממעשי העבודות קרובות אל הכוונה הראשונה והכרחיות כדי להשיגה, נעשתה בין שני הסוגים הבחנה גדולה. כך שסוג עבודה זה, כלומר הקרבת הקרבנות, אף על פי שהוא לשמו יתעלה – לא הוטל עלינו כפי שהיה בראשונה, כלומר שיוקרב בכל מקום ובכל זמן, ולא להקים מקדש היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שיזדמן, הֶחָפֵץ יְמַלֵּא יָדוֹ (ראו מלכים־א יג,לג). אלא כל זה נאסר עלינו, ונקבע בבית אחד: "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יב,כו), ואין להקריב במקום אחר: "[הִשָּׁמֶר לְךָ] פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (שם,יג), ולא יהיה כהן אלא זרע מיוחד. כל זאת כדי למעט מין זה של עבודות, ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו לנוטשו לגמרי. ואילו התחינה והתפילה הן בכל מקום ובכל מי שיזדמן, וכיוצא בזה הציצית והמזוזה והתפלין ושאר העבודות הדומות להן.	וארג'ע אלי גרצ'י פאקול, אנה למא כאן הד'א אלנחו מן אלעבאדה אעני אלקרבנות עלי ג'הה' אלקצד אלת'אני, ואלדעא ואלצלאה ונחוהמא מן אעמאל אלעבאדאת אקרב אלי אלקצד אלאול וצ'רוריה פי חצולה, ג'על בין אלנועין תפרקה כבירה, וד'לך אן הד'א אלנוע מן אלעבאדה אעני תקריב אלקראבין ואן כאן לאסמה תע(א)לי, פאנה מא פרץ' עלינא כמא כאן אולא, אעני אן יקרב פי כל מכאן ופי כל זמאן, ולא יקאם היכל חית' אתפק, ולא יכון אלד'י יקרב מן אתפק החפץ ימלא ידו, בל חרם ד'לך כלה וג'עלה בית(א) ואחד(א) אל המקום אשר יבחר י"י, ולא יקרב פי גירה פן תעלה ע[ו]לותיך בכל מקום אשר תראה, ולא יכון כהן אלא נסל מכ'צ(ו)ץ, כל הד'א לתקליל הד'א אלנוע מן אלעבאדאת, ואן לא יכון מנה אלא מא לם תקתץ' חכמתה תרכה באלכליה. אמא אלדעא ואלצלאה פפי כל מכאן וכל מן אתפק, וכד'לך אלציצ[י]ת ואלמזוזה ואלתפלין וגירהא מן אלעבאדאת אלשביהה בהא.
13	הסתייגות הנביאים מן הקרבנות מפני עניין זה שגיליתי לך רבתה בספרי הנביאים התוכחת לבני האדם על להיטותם לקרבנות, והובהר להם שאין הם המטרה המכוונת כשלעצמם ושה' אינו צריך להם. שמואל אמר: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? [הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים]" (שמואל־א טו,כב). וישעיה אמר: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' [שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי]" (ישעיהו א,יא). וירמיה אמר: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ירמיהו ז,כב-כג). דברים אלה הוקשו על כל מי שראיתי או ששמעתי את דבריו, שאמרו: היאך אומר ירמיה בשם ה' שהוא לא ציוונו בדִבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח, והרי רוב המצוות לא באו אלא על כך?	ומן אג'ל הד'א אלמעני אלד'י כשפת לך כת'ר פי כתב אלאנביא תוביך' אלנאס עלי הרעהם ללקראבין, ובין להם אן ליסת הי באלמקצוד אלוכיד לד'אתה ואן אללה גני ענהא, קאל שמואל החפץ לי"י בע[ו]לות וזבחים כשמע בקול י"י וגו', וקאל ישעיה למה לי ר[ו]ב זבחיכם יאמר י"י ו[כ](ג)ו', וקאל ירמיה כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. וקד צעב הד'א אלקול עלי כל אחד ראית כלאמה או סמעתה, וקאל, כיף יקול ירמיה ען אללה אנה מא וצאנא בדברי עולה וזבח ומעט'ם אלמצ[ו]ות אנמא ג'את פי ד'לך,
14	שני הסברים להסתייגות ירמיהו מן הקרבנות הסבר ראשון) אך כוונת הדברים היא כפי שביארתי לך, שהוא אמר: "הכוונה הראשונה לא היתה אלא שתשיגו אותי ושלא תעבדו את זולתי, "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". והציווי הזה להקריב ולפנות אל הבית לא בא אלא כדי להשיג את היסוד הזה, ועבורו העברתי אותן עבודות לשמי, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה ויתקבע יסוד הייחוד שלי. ואתם באתם וביטלתם את התכלית הזאת ונאחזתם במה שנעשה למענה, שהרי אתם הטלתם ספק במציאותי: "כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לוֹא הוּא" (שם ה,יב), ועבדתם עבודה זרה וקטרתם לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים ובאתם אל הבית וכו' (על פי ירמיהו ז,ט-י), ונותרתם מכוונים אל היכל ה' ומקריבים את הקרבנות, אשר לא הם היו המכֻוונים בכוונה הראשונה".	וגרץ' אלקול הו מא בינת לך, וד'לך אנה קאל אן אלקצד אלאול אנמא כאן אן תדרכוני ולא תעבדוא סואיי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, והד'א אלתשריע באלתקריב וקצוד אלבית אנמא כאן מן אג'ל חצול הד'ה אלקאעדה, ומן אג'להא נקלת תלך אלעבאדאת לאסמי חתי ימתחי את'ר עבודה זרה ותת'בת קאעדה' תוחידי, ג'יתם אנתם אבטלתם תלך אלגאיה ותמסכתם במא עמל מן אג'להא, וד'לך אנכם שככתם פי וג'ודי כחשו בי"י ויאמרו ל(ו)א הוא, ועבדתם עבודה זרה וקטר[תם] לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים ובאתם אל הבית ו[כ](ג)ו', בקיתם תקצדון היכל י"י ותקרבו[א](ן) אלקראבין אלתי לם תכן הי אלמקצודה קצדא אולא.
15	הסבר שני) יש לי פרשנות "תאויל" לפסוק הזה באופן אחר, המביא לאותו עניין עצמו שהזכרנו. והיא, שהתבאר בכתובים ובמסורת גם יחד שבציווי הראשון שנצטווינו בו לא היו דברי עולה וזבח כלל. הערה) – ואין ראוי שתטריח את דעתך בפסח מצרים, כי היה לו טעם מבואר וגלוי כמו שנבאר (ג,מו3), מה גם שהצו הזה היה בארץ מצרים, והציווי שהוא רומז אליו בפסוק הזה הוא מה שנצטווינו בו אחרי יציאת מצרים. הציווי הראשון) לכן התנה בפסוק הזה ואמר "בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", משום שהציווי הראשון שבא אחרי יציאת מצרים הוא מה שציוונו בו במרה, והוא דבריו לנו שם: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ [וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ] (שמות טו,כו), "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" (שם,כה). ונאמר במסורת האמיתית: "שבת ודינין במרה אִפקוּד" (=במרה נצטוו על שבת ודינין) (בבלי שבת פז,ב). ה"חֹק" הרמוז אליו הוא השבת, וה"מִשְׁפָּט" הוא הדינין, כלומר הסרת העושק. השבת) זוהי הכוונה הראשונה, כמו שביארנו (לעיל בפרק זה), כלומר ההאמנה בדעות הנכונות, והן חידוש העולם. יודע אתה שעיקר ציוויינו בשבת אינו אלא כדי לבסס את היסוד הזה, כמו שביארנו בחיבור זה (ב,לא). המשפט) ויחד עם אימות הדעות הכוונה היא להסיר את העושק מבין בני האדם (ראו ג,כז). הרי התבאר לך שבציווי הראשון לא היו כלל דברי עולה וזבח, הואיל ואלו הם מצד הכוונה השנייה כמו שציינו. תמיכה) העניין הזה עצמו שאמר ירמיה הוא שנאמר בתִּלִּים על דרך התוכחה לאומה כולה על כך שלא ידעה אז את הכוונה הראשונה ולא הפרידה בינה לבין הכוונה השנייה. נאמר: "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ, אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי. לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ, וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים" (תהילים נ,ז-ט). ובכל מקום שנשנה בו עניין זה זוהי הכוונה בו. הבן זאת מאוד והרהר בו.	ולי פי תאויל הד'א אלפסוק וג'ה אכ'ר והו יודי להד'א אלגרץ' בעינה אלד'י ד'כרנאה, וד'לך אנה קד תבין פי אלנץ ואלנקל מעא אן אול תשריע שרענא בה לם יכן פיה דברי עולה וזבח בוג'ה, ולא ינבגי אן תשגל ד'הנך בפסח מצרים לאנה כאן לעלה בינה ואצ'חה כמא סנבין, וכאן איצ'א ד'לך אלאמר פי ארץ מצרים, ואלתשריע אלמשאר אליה פי הד'א אלפסוק הו מא שרענא בה בעד יציאת מצרים ולד'לך אשתרט פי הד'א אלפסוק וקאל ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, לאן אול צווי ג'א בעד יציאת מצרים הו מא שרענא בה פי מרה, והו קולה לנא הנאך אם שמוע תשמע לקול י"י אלהיך ו[כ](ג)ו', שם שם לו חק ומשפט (וגו'), וג'א אלנקל אלצחיח שבת ודינין במרה אפקוד, פאלח[ו]ק אלמשאר אליה הו אלשבת, ואלמשפט הו אלדינין והו רפע אלתט'אלם, והד'א הו אלקצד אלאול כמא בינא, אעני אעתקאד אלארא אלצחיחה והו חדת' אלעאלם, וקד עלמת אן אצל תשריענא באלסבת אנמא הו לת'באת הד'ה אלקאעדה כמא בינא פי הד'ה אלמקאלה. ואלקצד איצ'א מע צחה' אלארא רפע אלתט'אלם מן בין אלנאס. פקד באן לך אן אלתשריע אלאול לם יכן פיה דברי עולה וזבח, אד' ותלך הי עלי ג'הה' אלקצד אלת'אני כמא ד'כרנא. והד'א אלמעני בעינה אלד'י קאלה ירמיה הו אלד'י קיל פי ת(ה)לים עלי ג'הה' אלתוביך' ללמלה כלהא פי ג'הלהא חיניד' אלקצד אלאול ולם תפרק בינה ובין אלקצד אלת'אני, קאל שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד לא אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים. וחית' תכרר הד'א אלמעני פהד'א הו אלקצד בה, פאפהמה ג'דא. ותדברה: