חלק ג, פרק לט

חלק ג, פרק לט

קבוצה ד: דאגה לחלש

1	פתיחה המצוות שהקבוצה הרביעית כוללת הן הכלולות בספר זרעים בחיבורנו למעט כלאים, וכן דין ערכים וחרמים (בספר הפלאה), וכן המצוות שמנינו בהלכות מלוה ולווה (בספר משפטים), ואלה שמנינו בהלכות עבדים (בספר קניין). כל המצוות האלה, אם תתבונן בהן אחת אחת, תמצא שיש להן תועלת ברורה: לרחם על החלשים והמסכנים, לחזק את העניים בדרכים שונות, שלא לצער נזקקים, ושלא להכאיב ללב אדם שמצבו דחוק.	אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלראבעה הי אלתי אשתמל עליהא ספר זרעים מן תאליפנא, גיר אלכלאים, וכד'לך דין ערכים וחרמים, וכד'לך אלמצות אלתי אחצינאהא פי הלכות מלוה ולו[ו]ה, ואלתי אחצינאהא פי הלכות עבדים, והד'ה אלמצות כלהא אד'א תאמלתהא ואחדה ואחדה וג'דתהא ט'אהרה' אלפאידה פי רחמה' אלצ'עפא ואלמסאכין ותקויה' אלפקרא בוג'וה מכ'תלפה, ואן לא יצ'יק עלי מצ'טר, ולא יולם קלב שכ'ץ צ'עיף אלחאל.
2	מתנות עניים, תרומות ומעשרות ומעשר שני: צדקה ואחווה אשר למתנות עניים – עניינן ברור. וכן עניין התרומות והמעשרות – טעמן התבאר: "[וּבָא הַלֵּוִי] כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" (דברים יד:כט;כז). ידוע לך שטעם הדבר הוא כדי שהשבט הזה בכללותו יהיה מיוחד לעבודת ה' ולידיעת התורה, שלא יתעסק בחריש ולא בקציר אלא יתייחד לה' בלבד, כמו שנאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (שם לג,י). אתה מוצא את לשון התורה בכמה מקומות: הַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה (שם יד,כט; טז:יא;יד; כו:יב;יג) – הוא מונה אותו תמיד בכלל העניים, משום שאין לו רכוש.	אמא מתנות עניים פאמרהא בין, כד'לך אמר אלתרומות ואלמעשרות קד בין עלתהא כי אין לו חלק ונחלה עמך, וקד עלמת עלה' ד'לך ליכון הד'א אלשבט בג'מלתה מנפרד(א) ללעבאדה ועלם אלשריעה, לא ישתגל בחרת' ולא (ב)חצאד אלא ללה כ'אל[ץ](צא), כמא קאל יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ותג'ד נץ אלתורה פי מואצ'ע הלוי והגר והיתום והאלמנה, לאנה יעדה דאימא פי ג'מלה' אלעניים אד' לא קניה לה.
3	אשר למעשר שני – הציווי הוא להוציאו רק על מזון, ודווקא בירושלם, כדי שדבר זה יוביל בהכרח לעשות בו צדקה, מאחר שאין אפשרות להוציא אותו אלא עבור מאכל, וייקל על האדם לעשות זאת מעט מעט. ותתחייב התאספות במקום אחד, כך שיתחזקו מאוד האחוה והאהבה בין בני האדם.	אמא מעשר שני פאמר באכ'ראג'ה פי אלאגתד'א פקט פי ירושלם איצ'א, ליכון ד'לך דאעיא צ'רורה ללתצדק בה, אד' לא ימכן תצריפה גיר פי אלאכל ויסהל עלי אלאנסאן תחצילה אול(א) באול, ויוג'ב אלאג'תמאע פי מוצ'ע ואחד ליתאכד אלאכ'א ואלמחבה תאכדא כת'ירא בין אלנאס.
4	מתן ראשיות: נטע רבעי, התרומה, החלה ועוד אשר לנטע רְבָעִי – מלבד שמץ עבודה זרה שיש בו עקב הקשר שלו לערלה, כמו שאמרנו (ג,לז20), הרי הוא כמו התרומה והחלה והבכורים וראשית הגז, כי כל הראשיות ניתנו לה' א) כדי לחזק את מידת הנדיבות ב) ולהחליש את תאוות האכילה ותאוות הבצע.	ואמא נטע רבעי פאנה מע מא פיה מן ראיחה' עבודה זרה לתעלקה באלערלה כמא ד'כרנא, פאנה יג'רי מג'רי אלתרומה ואלחלה ואלבכורים וראשית הגז לאנה ג'על אלאואיל כלהא ללה ליתמכן כ'לק אלכרם ויקל אלשרה פי אלאכל ואלתכסב
5	והוא הדין עצמו בכהן המקבל זרוע ולחיים וקבה. כי לחיים הן מראשית גוף בעל החיים, והזרוע הוא הימין, והוא גם הדבר הראשון המסתעף מן הגוף, וקבה – ראשית כל הקרביים.	וכד'לך הד'א אלמעני בעינה פי אכ'ד אלכהן זרוע ולחיים וקבה לאן לחיים מן אול ג'ת'ה' אלחיואן, והזרוע הו אלימין והו איצ'א אול ממא תפרע מן אלג'ת'ה, וקבה אול אלאחשא כלהא.
6	מתן ראשיות – מקרא ביכורים: ענווה והכרת הטוב אשר למקרא בִּכורים – א) יש בו גם מידת הענווה, כי הוא אשר לוקח סל על כתיפו. ב) ויש בו הכרה בחסדי האל וטובותיו, כדי שהאדם ידע שחלק מעבודת ה' הוא לזכור בעת רווחתו את מצבי מצוקתו. עניין זה מודגש רבות בתורה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ [בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם]" (דברים ה,יד). כי החשש הוא מן המידות הנפוצות אצל כל מי שגדל בחיי רווחה, כוונתי ליהירות ולזחיחות ולהזנחת הדעות הנכונות: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ [וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה – וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ...]" (דברים ח,יב-יד), ונאמר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (שם לב,טו). מפני החשש הזה נצטווינו במקרא בכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובנוכחות שכינתו.	ואמא מקרא בכורים פפיה איצ'א כ'לק אלתואצ'ע לאנה הו אלד'י יאכ'ד' (אל)סל על כת[י]פ(י)ו, ופיה אלאעתראף באפצ'אל אללה ואנעאמה, ליעלם אלאנסאן אן מן אלעבאדה אן יד'כר חאלאת צ'יקתה ענד מא יוסע עליה, הד'א אלגרץ' מאכד פי אלתורה כת'יר(א), וזכרת כי עבד היית ו[כ](ג)ו', לאנה יכ'אף מן אלאכ'לאק אלמשהורה לכל מן רבי פי נעמה, אעני אלאגתראר ואלעג'ב ואהמאל אלארא אלצחיחה, פן תאכל ושבעת (ובתים וגו')[וכו'], וקאל וישמן ישרון ויבעט (וגו'), פלאג'ל הד'א אלתוקע אמר במקרא בכורים פי כל סנה בין ידיה תע(א)לי ובמחצ'ר סכינתה.
7	מתן ראשיות – הביכורים ופדיון בכורות: תפיסות אמת ג) ידוע לך גם שהתורה הדגישה שיש לזכור תמיד את המכות שבאו על המצרים, "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ [מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ]" (דברים טז,ג), ונאמר: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ [וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה']" (שמות י,ב). וכך ראוי, כי אלה הם הסיפורים המאמתים את נכונות הנבואה והשכר והעונש. נמצא שכל מצוה המביאה לזכירת אחד מן הנסים או להנצחת ההאמנה הזאת – נודעה תועלתה של אותה מצוה.	וקד עלמת איצ'א תאכיד אלתורה פי תד'כר אלמכות אלתי נזלת באלמצריין דאימא, למען תזכר את יום צאתך ו[כ](ג)ו', וקאל ולמען תספר באזני בנך ו[כ](ג)ו', וחק להד'א אלאמר ד'לך, לאנהא אלקצץ אלתי תחקק צחה' אלנבוה ואלג'זא ואלעקאב. פכל מצוה תודי לד'כר שי מן אלמעג'זאת או לתכ'ליד ד'לך אלאעתקאד פקד עלם פאידה' תלך אלמצוה.
8	על בכור אדם ובכור בהמה נאמר בפירוש: "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ [וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה,] עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ [לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה]" (שם יג,טו). שכיחות) ברור מאוד למה היה זה דווקא בבקר וצאן וחמור; כי הן החיות הביתיות שבני אדם מגדלים והן נמצאות ברוב המקומות, ובפרט בארץ ישראל, ובפרט אצל ישראל, שאנחנו כולנו רועים, מאז אבותינו ואבות אבותינו: "רֹעֵי צֹאן הָיוּ עֲבָדֶיךָ [גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ]" (בראשית מז,ג; ושם: רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ). ואילו סוסים וגמלים אינם מצויים אצל הרועים בדרך כלל ולא בכל מקום; התבונן בשלל מדין והחיות היחידות שתמצא בו הן בקר וצאן וחמור. כי מין החמור הוא כהכרחי (נוסח אחר: היה הכרחי) לכל בני האדם, ובפרט למי שיש לו עסק בשדה: "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר [צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה]" (שם לב,ו). ואילו גמלים וסוסים אינם נמצאים בדרך כלל אלא אצל יחידים ובמקומות אחדים. זירוז) אשר לעריפת פטר חמור – זאת משום שהדבר מביא בהכרח לפדייתו, ולכן נאמר "מצות פדיה קודמת למצות עריפה" (משנה בכורות א,ז).	ובביאן קאל פי בכור אדם ובכור בהמה ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ו[כ](ג)ו' על כן אני זובח (לי"י) ו[כ](ג)ו'. ואנמא לם כאן ד'לך כ'ציצא בבקר ו(ב)צאן וחמור ובין ג'דא, לאן הד'ה הי אלחיואנאת אלאהליה אלתי תרבי והי מוג'ודה פי אכת'ר אלמואצ'ע, ובכ'אצה פי אלשאם, ובכ'אצה ענד ישראל אלד'י[ן] נחן כלנא רעאה ען אב ען ג'ד, רועי צאן היו עבדיך ו[כ](ג)ו', אמא אלכ'יל ואלג'מאל פליסת מוג'ודה ענד אלרעאה עלי אלאכת'ר ולא פי כל מוצ'ע, תאמל גזוה' מדין לא תג'ד פיהא מן אלחיואן גיר בקר וצאן וחמור, לאן נוע אלחמאר כא(ן)[נה] צ'רורי(א) ללנאס כלהם, ובכ'אצה למן לה שגל פי אלפחץ ויהי לי שור וחמור, אמא אלג'מאל ואלכ'יל פלא תוג'ד פי אלאכת'ר אלא ענד אחאד ופי בעץ' אלמואצ'ע. אמא עריפת פטר חמור פלכון ד'לך דאעיא לפדיתה צ'רורה, ולד'לך קיל מצות פדיה קודמת למצוה עריפה.
9	המצווה לשמוט נכסים: ביטחון כלכלי אשר לכל המצוות שמנינו בהלכות שמִטה ויובל – חמלה כללית) מהן רחמים וגמילות חסד לבני האדם כולם, כמו שנאמר: "[וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ] וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה [כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ]" (שמות כג,יא). פוריות הארץ) וכדי שהארץ תהיה פורייה ותתחזק בשל הוברתהּ. חמלה על החלש) ומהן חמלה על העבדים והעניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים. ביטחון כלכלי) ומהן דאגה להתמדת תיקון המחיה, בכך שהארץ כולה תהיה כהקדש, שלא ניתן יהיה למכור אותה לחלוטין: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ויקרא כה,כג). וכך הקרן של נכסי האדם נשארת שמורה לו וליורשיו, ויתפרנס (הקונה) מיבולו ותו לא. הרי סיימנו לתת טעם לכל מה שנכלל בספר זרעים בחיבורנו, מלבד כלאי בהמה, שטעמם יתברר בהמשך (ג,מט23-22).	ואמא ג'מיע אלמצות אלתי אחצינאהא פי הלכות שמטה ויובל, פמנהא רחמה ותוסעה עלי אלנאס כאפה כמא נץ ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה ו[ב](ג)ו', ולתג'ם אלארץ' ותקוי בתבוירהא, ומנהא רפק באלעביד ואלפקרא אעני השמטת כספים והשמטת עבדים, ומנהא נט'ר פי מצאלח אלמעאיש עלי אלדואם והו כון אלארץ' כלהא חבס(א) לא יצח פיהא ביע בתאת והארץ לא תמכר לצמ[י]ת[ו]ת, פיבקי מאל אלאנסאן מחרוס אלאצל עליה ועלי וראת'ה וינתג'ע גלתה לא גיר. פקד אתינא עלי תעליל כל מא תצ'מנה ספר זרעים מן תאליפנא, גיר כלאי בהמה, וסתתבין עלה' ד'לך.
10	הקדשות: קודש ונדיבות וכן המצוות שמנינו בהלכות ערכים וחרמים – כולן נוהגות כדרך הצדקות: מהן לכהנים, ומהן לבדק הבית. על ידי כל זה גם כן תושג מידת הנדיבות, ושהאדם יקל ראש בממון ביחס לה', ולא ינהג בקמצנות. כי רוב הקלקולים המתרחשים בערים בין בני האדם אינם אלא בשל הלהיטות אחר הקניין והגדלתו ותאוות הבצע.	וכד'לך אלמצות אלתי אחצינאהא פי הלכות ערכים וחרמים כלהא תנחו נחו אלצדקאת, מנהא שי ללכהנים, ומנהא שי לבדק הבית. ובג'מיע ד'לך איצ'א יחצל כ'לק אלכרם, ואן יתהאון אלאנסאן באלמאל פי חק אללה ולא יבכ'ל, פאן אכת'ר אלפסאדאת אלואקעה פי אלמדן בין אלנאס אנמא הו מן אג'ל אלכלב עלי אלקניה ואלתזיד מנהא ואלשרה פי אלתכסב.
11	הלוואות: חמלה והגנה על יכולת העני וכן כל המצוות שמנינו בהלכות מלוה ולווה – התבונן בכל אחת ואחת מהן ותמצא שכולן חמלה על החלשים ורחמים עליהם וטוב לב כלפיהם; ושלא יישלל (מהם) אמצעי הכרחי למזון, כלומר "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב [כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל]" (דברים כד,ו).	וכד'לך ג'מיע אלמצות אלתי אחצינאהא פי הלכות מלוה ולו[ו]ה תאמלהא ואחדה ואחדה תג'דהא כלהא רפקא באלצ'עפא ורחמה להם וראפה בהם, ואן לא תעטל מנפעה צ'רוריה פי אלאגתד'א אעני לא יחבל רחים ורכב.
12	המצוות שבעבדים: חמלה והגנת החלש וכן כל המצוות שמנינו בהלכות עבדים – כולן רחמים וחמלה על החלש. ובכלל הרחמים הגדולים יציאת עבד כנעני לחופשי אם החסירו לו אחד מאבריו, כדי שלא יהיו לו עבדות ונכות יחד – אפילו בהפלת שן, כל שכן אברים אחרים. וכן אסור להכותו אלא בשוט או במקל וכיוצא בו, כמו שביארנו במשנה תורה (רוצח ב,יד). ויחד עם זאת, אם ירבה להכותו עד שימות – ייהרג עליו, כשאר בני אדם.	וכד'לך ג'מיע אלמצות אלתי אחצינאהא פי הלכות עבדים כלהא רחמה ורפק באלצ'עיף, ומן עט'ים אלרחמה כ'רוג' עבד כנעני חר(א) ענד תעדימה ג'ארחה, לא יג'מע עליה אלעבודיה ואלזמאנה, ולו באסקאט סן פנאהיך עמא סואהא. ולם יבח איצ'א צ'רבה אלא באלסוט או באלקצ'יב ונחוה כמא בינא פי משנה תורה, ומע ד'לך אן אלח עליה באלצ'רב חתי אהלכה קתל עליה כסאיר אלנאס.
13	אשר למה שנאמר: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" (דברים כג,טז) – מעבר לרחמים שבכך, יש במצוה זו תועלת גדולה, והיא שנקנה את המידה הנעלה הזאת, כלומר שניתן חסות למי שמבקש את חסותנו, ונגן עליו ולא נסגיר אותו לידי מי שברח ממנו. ולא זו בלבד שתתן חסות למי שמבקש אותה ממך, אלא שיש לך מחויבות כלפיו: שתדאג לטובתו ותיטיב לו ולא תכאיב את לבו ולו במילה, והם דבריו יתעלה: "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ" (שם,יז). זאת ועוד: אם דין זה נקבע לאדם הפחות ביותר, בדרגה החברתית התחתונה, והוא העבד, כל שכן אם אדם רם־מעלה יבקש ממך חסות – על אחת כמה וכמה מוטל עליך לפעול למענו!	וקולה לא תסגיר עבד אל אדניו פמע כון ד'לך רחמה פאן ת'ם פי הד'ה אלמצוה פאידה עט'ימה, והי אן נתכ'לק בהד'א אלכ'לק אלכרים, אעני אן נג'יר מן אסתג'אר בנא ונחמיה ולא נסלמה פי יד מן פר מן אמאמה, ומא כפי אנך תג'יר מן אסתג'אר בך אלא אנך ילזמך מנה מלז[מא](ם), והו אן תנט'ר פי מצאלחה ותנעם עליה ולא תולם קלבה בכלמה, והו קולה תע(א)לי עמך ישב בקרבך [במקום אשר יבחר] באחד שעריך בטוב לו לא תוננו. ת'ם אנה פרץ' הד'א אלחכם פי אקל אלנאס ואחטהם מנזלה והו אלעבד, פכיף אד'א אסתג'אר בך רג'ל ג'ליל אלקדר כיף יתעין עליך אן תפעל פי חקה.
14	בניגוד לכך, אם עבריין עושה עוול מבקש מאיתנו חסות – אין לתת לו חסות, ולא לרחם עליו, ולא לוותר לו בשום אופן על הדין המגיע לו, אפילו היה מבקש חסות מהאדם הנכבד ביותר ובעל המעלה העליונה ביותר. והם דבריו: "[וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה] מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא,יד). והרי זה ביקש חסות מה' יתעלה, ונאחז במה שמיוחס לשמו – אך הוא לא נתן לו חסות, אלא ציווה להסגירו ביד הממונה על הצדק שהוא ברח ממנו. כל שכן אם יבקש חסות מאחד מבני האדם, שאסור לתת לו חסות ולא לרחם עליו, כי הרחמים על העבריינים המשחיתים הם אכזריות על כל הבריות.	ופי מקאבלה' הד'א אלאמר איצ'א אן אלמתעדי אלט'אלם אד'א אסתג'אר בנא לא יג'אר ולא ירחם ולא יסקט ענה חק בוג'ה, ולו אסתג'אר באג'ל שכ'ץ ואכברהם מנזלה, והו קולה מעם מזבחי תקחנו למות, פהד'א קד אסתג'אר באללה תע(א)לי ותעלק במא הו מנסוב לאסמה פלם יג'רה, בל אמר באסלאמה פי יד רב אלחק אלד'י הרב מן אמאמה, פנאהיך מן אסתג'אר בשכ'ץ מן אלנאס פאנה לא ינבגי אן יג'ירה ולא ירחמה, לאן אלרחמה עלי אלמתעדין אלמפסדין קסאוה עלי כל אלכ'לק.
15	אלו הן בלי ספק המידות המאוזנות, שהן מכלל "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (דברים ד,ח). אין הן כמידות הבורים ("אלג'אהליה". אפשר: עובדי עבודה זרה) החושבים אותן למעלות, שמשבחים בהן אדם על כך שהוא מסייע למי שמזדמן ותומך בו, בין אם הוא עושק או עשוק, כמפורסם בסיפוריהם ובשיריהם.	פהד'ה הי אלאכ'לאק אלמעתדלה בלא שך אלתי הי מן ג'מלה' חקים ומשפטים צדיקים. וליסת באכ'לאק אלג'אהליה אלתי יט'נונהא פצ'איל[א] יחמד אלשכ'ץ בהא עלי נכ'ותה ותעצבה למן אתפק כאן ט'אלמא או מט'לומא, כמא ד'לך משהור פי אכ'בארהם ואשעארהם.
16	נמצא שלכל מצוה שנאמרה בקבוצה זו יש טעם ברור ותועלת גלויה.	פכל מצוה ג'את פי הד'ה אלג'מלה בינה' אלעלה ואצ'חה' אלפאידה: