חלק ג, פרק מ

חלק ג, פרק מ

קבוצה ה: מניעת נזקים

1	פתיחה המצוות שהקבוצה החמישית כוללת הן אלה שמנינו בספר נזקים, וכולן עוסקות בסילוק מעשי עושק ובמניעת נזקים.	אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלכ'אמסה הי אלתי אחצינאהא פי ספר נז(י)קים, והי כלהא פי אזאלה' מט'אלם ומנע אד'יאת.
2	נזקי הרכוש לרכוש הזולת: אחריות לפיצוי העיקרון) כדי לחזק את הזהירות למנוע נזקים חויב האדם על כל נזק הבא מרכושו, או שנגרם ממעשה שלו שהוא יכול לשמור ולהשגיח עליו שלא יזיק. כלל נזקי בהמות) לכן חויבנו על נזקים הבאים מבהמותינו, כדי שנשמור עליהן. נזקי אש ובור) וכן אש ובור, כי הם מעשה האדם וניתן להשגיח ולשמור עליהם כדי שלא יבוא מהם נזק. נזקי שן ורגל) יש בדינים האלה צדק כמו שאעיר: שן ורגל ברשות הרבים – פטור (משנה בבא קמא ב,ה; הלכות נזקי ממון א,ח), כי א) זהו דבר שאי אפשר לשמור עליו, ב) מה גם שהנזק הנגרם מהם שם הוא קטן (או: לעתים רחוקות), ג) ומי ששם דבר־מה ברשות הרבים הוא שפשע נגד עצמו והפקיר את ממונו לאובדן. אכן הוא (=בעל הבהמה) חייב על השן והרגל בשדה הניזק. נזקי קרן) אשר לנזק הקרן והדומה לה – שניתן לשמור אותם (מלהזיק) בכל מקום, והעוברים ברשות הרבים אינם יכולים להישמר מנזק זה – דינה של הקרן בכל מקום אחד הוא. אך יש בו חילוק בין תם למועד: אם מעשה זה חריג – הוא מחויב בחצי נזק; ואם עושה הנזק כבר הורגל ונודע בכך – הוא מחויב בנזק שלם.	ולשדה' אלחפז עלי מנע אלאד'יאת אלזם אלאנסאן בכל אד'יה תטרי מן מאלה, או תתסבב מן פעלה ממא ימכנה חראסתה וחפט'ה מן אן יאד'י, פלד'לך אלזמנא באד'יאת תטרי מן בהאימנא חתי נחרסהא, וכד'לך אש ובור לאנהמא מן פעל אלאנסאן וימכנה חפט'המא וחראסתהמא חתי לא תחדת' מנהמא אד'יה. וצ'מנת הד'ה אלאחכאם מן אלעדאלה מא אנבה עליה, וד'לך אן שן ורגל ברשות הרבים פטור לאנה אמר לא יסתטאע חראסתה, ווקוע אלאד'יה איצ'א מנהמא הנאך קליל[ה], ואלד'י יחט שיא ברשות הרבים הו אלד'י ג'נא עלי נפסה וערץ' מאלה ללתלאף, ואנמא יכון חייב על השן והרגל בשדה הניזק. אמא אד'יה' אלקרן ומא שאבההא אלתי ימכן חראסתהא פי כל מוצ'ע ולא ימכן אלמסתטרקין ברשות הרבים אלתחפט' מן תלך אלאד'יה, פחכמה אעני אלקרן פי כל מוצ'ע ואחד, ופיה תפציל בין תם ומועד, אן כאן הד'א אלפעל שד'וד'(א) פילזמה חצי נזק, ואן כאן הד'א פאעל אלאד'יה קד אטרד ועלם בה פילזמה נזק שלם.
3	נזקי הרכוש לגוף הזולת: קבלת אחריות תשלום כופר) דמי עבד באופן כללי נקבעו כחצי מדמיו של בן חורין באופן כללי. כי תמצא שערכי אדם המרביים הם שִשים שקלים, ודמי העבד – "כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים" (שמות כא,לב).	וג'על ת'מן אלעבד עלי אלעמום נצף ת'מן אלחר עלי אלעמום, לאנך תג'ד ערכי אדם אכת'רהא ששים שקלים, ודמי [ה]עבד כסף שלשים שקלים.
4	הריגת הבהמה) הריגת הבהמה אם הרגה אדם – אינה כעונש לה, כמו שהמינים מלעיזים עלינו, אלא זהו עונש לבעליה. לכן נאסר ליהנות מבשרה, כדי שבעלי הבהמה יקפיד ביותר לשומרה, וידע שאם תהרוג קטן או גדול, בן חורין או עבד – הוא יפסיד בהכרח את דמיה. כופר) ואם היא מועדת הוא מתחייב גם בכופר, נוסף על אובדן דמיה.	וכון אלבהמה תקתל אד'א קתלת אנסא[ן](נא) ליס ד'לך קצא[ץ](צא) להא כמא ישנע עלינא אלכ'וארג', בל ד'לך קצאץ לרבהא, ולד'לך חרם אלאסתנפאע בלחמהא ליבאלג צאחב אלבהימה פי חפט'הא, ויעלם אנהא אן קתלת צגירא או כבירא, חרא כאן או עבדא, כ'סר ת'מנהא צ'רורה, ואן כאנת מועדת לזמה כ[ו]פר זאידא עלי הלאך ת'מנהא.
5	זה עצמו הטעם גם להריגת בהמה הנרבעת, כדי שבעלי הבהמה ישמור עליה וינצור אותה כפי שהוא נוצר את משפחתו, שלא תאבד לו. כי בני האדם חסים על ממונם כפי שהם חסים על נפשם. יש אף בני אדם שממונם חשוב להם מנפשם. וההתייחסות אליהם בשווה היא דבר נפוץ: "וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ" (בראשית מג,יח).	והי אלעלה בעינהא פי קתל בהמה הנרבעת ליתחפט' רב אלבהימה בהא ויצונהא כציאנתה אהלה לאן לא תצ'יע עליה, אד' שפקה' אלנאס עלי אמואלהם כשפקתהם עלי אנפסהם, ובעץ' אלנאס יפצ'ל מאלה עלי נפסה, אמא אלתסויה בינהמא פאמר אכת'רי ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו.
6	דין רודף ברצח ובאונס: נזק בלתי הפיך לזולת קבוצה זו כוללת גם את הריגת הרודף. דין זה, כלומר הריגתו של מי שרוצה לחטוא לפני שביצע את החטא, אסור בשום אופן מלבד בשני מינים אלה: רודף אחר חבירו להרגו, ורודף אחר ערות אדם לגלותה, משום שזה עוול שאי אפשר לתקנו אם התבצע. ואילו שאר העבירות שיש עליהן מיתת בית דין, כמו עבודה זרה ושבת – אין בהן עוול לזולת, אלא הן דעות. לכן אין הורגים על הרצון לעשותן, אלא רק כשיעשה.	וממא תצ'מנתה איצ'א הד'ה אלג'מלה קתל אלרודף, והד'א אלחכם אעני קתל מן ירום אלמעציה קבל אן ירתכבהא לא יג'וז בוג'ה אלא פי הד'ין אלנועין, והו רודף אחר חב[י]רו להרגו ורודף אחר ערות אדם לגלותה, לכון ד'לך מט'למה לא ימכן ג'בר צדעהא אן וקעת, אמא סאיר אלעבירות אלתי פיהא מיתת בית דין מת'ל עבודה זרה ושבת פלא מט'למה פיהא ללגיר, ואנמא הי ארא, פלד'לך לא יקתל עלי אלרום, בל חתי יפעל.
7	איסורי התאווה והחמידה, והשבת אבדה: דאגה לממון הזולת ידוע שאיסור התאוה הוא בגלל החמידה, והחמידה בגלל הגזל. (חכמינו) ז"ל ביארו זאת (מכילתא דרשב"י כ,יד; גזלה א,יא).	וקד עלם אן תחרים אלתאוה מן אג'ל אלחמידה, ואלחמידה מן אג'ל אלגזל, קד בינוא ד'לך ז"ל.
8	אשר להשב אבדה – עניינה ברור, שמעבר לכך שהיא מידה טובה לתיקון המצבים (החברתיים), הרי היא מהדברים שתועלתם חוזרת חלילה, כי אם לא תחזיר את אבדת חברך – לא תוחזר לך אבדתך; כמו שאם לא תכבד את אביך – לא יכבד אותך בנך. ויש רבים כיוצא בזה.	ואמא השב אבדה פאלאמר פיה בין, אן מע כונה כ'לק(א) פאצ'ל(א) פי צלאח אלאחואל, פאנה ממא מנפעתה ראג'עה באלתכאפו, אן לם תרד תליפה' גירך ליס תרד תליפתך, כמא אנך אן לם תכרם ואלדך לא יכרמך אבנך ומת'ל הד'א כת'יר.
9	ערי מקלט: דאגה לביטחון חיי מי שהרג בשוגג אשר לכך שרוצח בשגגה יגלה – דבר זה נועד להשקיט את נפשו של גואל הדם, כדי שלא יראה את מי שתקלה זו באה על ידו. חזרתו נתלתה במות האדם הנכבד ביותר מהאנשים והאהוב ביותר על כל ישראל, כי בכך תשקוט נפש הנפגע שקרובו נהרג. כי זה טבוע בטבע האדם: כל מי שבאה עליו צרה – כשתבוא על אחר צרה כמוה או גדולה ממנה, הוא ימצא בכך נחמה על אסונו. ואין לנו אסון גדול יותר של מות אדם ממותו של כהן גדול.	ואמא כון רוצח בשגגה יגלה, פד'לך לסכון נפס גואל הדם, חתי לא ירי ד'לך אלד'י חדת'ת הד'ה אלמעת'רה עלי ידיה. ועלק רג'ועה במות אלשכ'ץ אלד'י הו אעט'ם אלנאס ואחבהם אלי ג'מיע ישראל פאן בד'לך תסכן נפס אלמג'אח אלד'י קתל קריבה, לאן הד'א אמר פי טביעה' אלאנסאן, כל מן אצאבתה ג'איחה אד'א אג'יח גירה מת'להא או אעט'ם מנהא וג'ד בד'לך עזא(א) עלי מצאבה, (ומא)[וליס] פי מצאיב מות אלאשכ'אץ ענדנא אעט'ם מן מות כהן גדול.
10	עגלה ערופה: דאגה למציאת הרוצח אשר לעגלה ערופה – תועלתה ברורה. האחריות והטקס) כי מי שמביא אותה היא הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל (דברים כא,ג), ולרוב הרוצח בא ממנה. זקני העיר ההיא מעידים עליהם את ה' שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתן ובליווי כל עובר אורח, כמו שהתפרש (במסורת), ו(הם אומרים:) "אף על פי שהוא נרצח – אין זה משום שהזנחנו את טובת הכלל; ואיננו יודעים מי רצחו". התוצאה) בדרך כלל, לא יהיה מנוס מכך שבעקבות החקירה ופעילויות הזקנים והמדידה והבאת העגלה, אנשים ירבו לספר ולדבר (על העניין), ואולי בשל פרסום הדבר ייוודע הרוצח. כי מי שידע מי הרוצח, או שמע על אודותיו, או יש לו על כך ראיה נסיבתית, יאמר: "פלוני הוא הרוצח!". וברגע שיאמר אדם, אפילו אשה או שפחה, "פלוני רצחו" – לא תערף העגלה. וכבר התבסס שאם נודע הרוצח ושתקו מכך, והם העידו על עצמם את ה' שהם לא הכירוהו – יש בכך עזות מצח רבה ועוון גדול. לכן אפילו אישה, אם ידעה – היא תאמר. ומרגע שהוא ייוודע תושג התועלת, כי אפילו לא יהרגוהו בית דין – יהרגהו המלך, שיש לו רשות להרוג במקרי ספק. ואם לא יהרגהו המלך – גואל הדם יהרגהו, ויערוך תחבולות עד שיתנקש בו ויהרגהו.	ואמא עגלה ערופה פפאידתהא בינה, לאן אלד'י יג'יבהא הי העיר הקרובה אל החלל, ופי אלאכת'ר אן אלקאתל מנהא, ושיוך' תלך אלמדינה ישהדון אללה עלי אנהם לם יתואנוא פי אצלאח אלטרק וחראסתהא ותגפיר כל סאיר סביל כמא ג'א אלתפסיר, ואנה מע כון הד'א קתל ליס מן אג'ל אהמאלנא אלמצאלח אלעאמה, פאנא לא נעלם מן קתל הד'א. פלא בד עלי אלאכת'ר ענד אלבחת' ותג'ריד אלשיוך' ואלקיאס ואחצ'אר אלעג'לה אן יכת'ר חדית' אלנאס וכלאמהם, פלעל בשהרה' אלאמר יעלם אלקאתל פיקול אלד'י עלם אלקאתל או סמע כ'ברה או דלה עלי ד'לך קראין פלאן הו אלקאתל, פאנה מנד' יקול שכ'ץ ולו אשה או שפחה פלאן קתלה לא תערף העגלה, וקד קרר אנה אן עלם אלקאתל וסכת ענה ואשהדוא אללה עלי אנפסהם אנהם ל[א](ם) יערפו[נ]ה כאן פי ד'לך קחה עט'ימה ואת'ם כביר, פאד'א' ולו מראה אן עלמת הי תקול, ומנד' יערף חצלת אלפאידה, לאנה ואן לם יקתלה בית דין פאלסלטאן יקתלה אלד'י לה אן יקתל באלשבה, ואן לם יקתלה אלסלטאן גואל הדם יקתלה ויחתאל חתי יגתאלה פיקתלה.
11	הרי התברר שתועלתה של עגלה ערופה היא גילוי הרוצח. עניין זה חוזק בכך שהמקום שתערף בו העגלה לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ (שם,ד) לעולם, וכך בעלי הקרקע הזאת יעשה כל תחבולה ויחקור כדי שהרוצח ייוודע, כדי שלא תערף העגלה ולא תיאסר עליו אדמתו לעולם.	פקד באן אן פאידה' עגלה ערופה הי אשהאר אלקאתל, ותאכד הד'א אלמעני בכון אלמוצ'ע אלד'י תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, פצאחב תלך אלארץ' יחתאל בכל חילה ויבחת' חתי יעלם אלקאתל כי לא תערף העגלה ולא תחרם עליה ארצ'ה תלך לעולם: