חלק ג, פרק מא

מתוך מורה הנבוכים
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק ג, פרק מא
קבוצה ו: ענישת צדק
1
פתיחה
המצוות שהקבוצה השישית כוללת הן העונשים, ותועלתן באופן כללי ידועה, וכבר צייַנו אותה (ג,לה6). שמע כעת את פירוט הדברים ודינו של כל דבר יוצא דופן שנאמר בהם.
אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלסאדסה הי אלקצאצאת, ופאידתהא עלי אלעמום מעלומה וקד ד'כרנאהא. אמא תפציל ד'לך וחכם כל גריבה ג'את פיהא פאסמעהא.
2
העיקרון: מידה כנגד מידה
באופן כללי נקבע עונשו של כל מי שתוקף את זולתו, שייעשה בו מה שעשה בשווה: אם פגע בגוף – ייפגע בגופו; ואם פגע בממון – ייפגע בממונו. ובעל הממון רשאי לוותר ולסלוח.
ג'על קצאץ כל מתעד עלי גירה עלי אלעמום אן יוקע בה מת'ל מא אוקע סוי, אן אג'אח פי אלג'סם יג'אח פי ג'סמה, ואן אג'אח פי אלמאל יג'אח פי מאלה, ולצאחב אלמאל אן יסמח ויעפו.
3 חריג: רוצח) רק לרוצח, בשל חומרת פשעו, אין לוותר בשום אופן ואין לקחת ממנו כופר נפש: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה,לג). לכן אפילו נותר הנרצח בחיים במשך שעה או כמה ימים, כשהוא מדבר ושפוי בדעתו, ואמר: "הניחו לרוצחי, סלחתי ומחלתי לו" – אין שומעים לו, אלא נפש בנפש בהכרח, קטן כגדול, עבד כבן חורין, חכם כסכל. משום שאין בכל פשעי האדם דבר חמור מזה. אמא אלקאתל כ'אצה לשדה' עדואנה פאנה לא יסמח לה בוג'ה ולא תוכ'ד' מנה דיה, ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו, פלד'לך לו בקי אלמקתול סאעה או איא[ם](מא) והו יתכלם וד'הנה חאצ'ר וקאל יתרך קאתלי קד גפרת לה ועפות ענה, לא יקבל מנה, בל אלנפס באלנפס צ'רורה בתסויה' אלצגיר ללכביר ואלעבד ללחר ואלעאלם ללג'אהל, אד' ליס פי ג'מיע מט'אלם אלאנסאן אעט'ם מן הד'ה.
4 החסרת איבר) מי שהחסיר אבר, יוחסר לו כמוהו: "[שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן,] כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד,כ). אל תטריד את מחשבתך בכך שאנחנו עונשים כאן בקנס, כי המטרה כעת היא מתן טעם לפסוקים, לא מתן טעם להלכה. עם זאת, יש לי דעה גם לגבי הלכה זו, שתושמע על פה.
פציעה) על פציעות שאין אפשרות לעשות כמותן בדיוק נגזרו תשלומין: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא,יט).
ממון) מי שהזיק בממון, יוזק בממונו באותו שיעור בדיוק: "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שם כב,ח) – הדבר שלקח, ויילקח כמוהו מממון הגנב.
ומן עדם ג'ארחה עדם מת'להא כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. ולא תשגל כ'אטרך בכוננא נקאצץ הנא באלגראמה, לאן אלקצד אלאן תעליל אלנצוץ לא תעליל אלפקה, מע אן לי איצ'א פי הד'א אלפקה ראי יסמע שפאה[ה](א). ואלג'ראח אלתי לא ימכן אן יפעל מת'להא סוי חכם פיהא באלגראמה, רק שבתו יתן ורפא ירפא. ומן אג'אח פי אלמאל יג'אח פי מאלה בד'לך אלמקדאר סוי, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, אלשי אלד'י אכ'ד' ויוכ'ד' מת'לה מן מאל אלסארק.
5
מידת הענישה לפי שכיחות וקלות העבירה
העיקרון) דע שככל שמין הפשע מצוי יותר וקל יותר לביצוע, על העונש להיות קשה יותר כדי שיימנעו ממנו, ואילו דבר נדיר יותר – עונשו קל יותר.
תשלומי ארבעה) לכן תשלומי גונב צאן, כלומר תשלומי ארבעה, כפולים מתשלומי שאר המטלטלין, בתנאי שהוא הוציאם מתחת ידו במכירה או ששחטם. כי גניבתם היא הנפוצה תמיד בשל היותם בשדות, ואי אפשר להשגיח עליהם שם כמו שמשגיחים על הדברים הנמצאים בתוך הערים. וכן גונביהם נוהגים להזדרז למוכרם כדי שלא ייוודעו כשהם אצלם, או לשוחטם כדי להעלים את צורתם. על כן העונש על הדבר הנפוץ יותר חמור יותר.
תשלומי חמישה) בתשלומי גניבת הבקר נוסף שיעור אחד, כי גניבתם קלה יותר לביצוע. כי הצאן רועים בקבוצה כך שהרועה יכול לראותם, ולרוב גניבתם אפשרית בלילה; ואילו הבקר רועים במפוזר מאוד, כמצוין ב"עבודת האדמה (הנבטית)", כך שהרועה אינו יכול להשגיח עליהם, ועל כן גניבתם נפוצה יותר.
ואעלם אנה כל מא כאן נוע ד'לך אלתעדי אכת'ר וג'וד ואקרב תאתי וג'ב אן יכון קצאצה אשד לימ[ת]נע מנה, ואלאמר אלקליל אלוקוע קצאצה אכ'ף, פלד'לך כאנת גראמה' סארק אלגנם צ'עף גראמה' סאיר אלמטלטלין אעני תשלומי ארבעה, ובשרט אכ'ראג'הא ען ידה בביע או ד'בחהא, לאן סרקתהא הי אלאכת'ריה דאימא לכונהא פי אלפחוץ וחית' לא ימכן אלאחתיאט עליהא כמא יחתאט עלי אלאשיא אלתי דאכ'ל אלמדן, ו(ל)[כ]ד'לך מן שאן אלסראק להא אן יבאדרוא בביעהא חתי לא תעתרף ענדהם, או בד'בחהא לתגיב עינהא, פלד'לך כאן קצאץ אלאמר אלאכת'רי אכת'ר. וגראמה' סרקה' אלבקר זידת מת'ל ואחד, לאן תאתי סרקתהא אכת'ר, לאן אלגנם תרעי מג'תמעה פיתמכן אלראעי מן נט'רהא, ואכת'ר מא תמכן סרקתהא באלליל, אמא אלבקר פתרעי מפתרקה ג'דא, קד ד'כר ד'לך פי אלפלאחה, פלא ימכן אלראעי אן יחיט בהא פתכת'ר פיהא אלסרקה.
6
דוגמאות למידה כנגד מידה
וכן דין עדים זוממין שייעשה בהם בדיוק כמו שזממו לעשות: אם זממו הריגה – ייהרגו, ואם זממו מלקות – יולקו, ואם זממו תשלום ממוני – ישלמו באותו שיעור. המטרה בכל זה היא להשוות את העונש לפשע, וגם זו היא משמעות היות המשפטים צדיקים (דברים ד,ח).
כד'לך דין עדים זוממין אן יוקע בהם מת'ל מא ראמוא איקאעה סוי, אן כאן ראמוא אלקתל קתלוא, ואן כאן ראמוא אלצ'רב צ'רבוא, ואן כאן ראמוא תגרים מאל גרמוא מת'לה, אלקצד פי אלכל תסויה' אלקצאץ ואלתעדי, והד'א הו מעני כון אלמשפטים צדיקים איצ'א.
7 העובדה שהגזלן אינו מחויב בתשלום נוסף כקנס – כי החומש אינו אלא כפרה על שבועת השקר –
א) היא מפני נדירות הגזל. כי פֶּגע הגניבה נפוץ בהרבה מן הגזל, כי הגניבה אפשרית בכל מקום, והגזל אינו מתאפשר בתוך הערים אלא בקושי.
ב) ועוד, שהגניבה אפשרית בדברים הגלויים ובדברים שנזהרים להסתירם ולשומרם, ואילו הגזל אינו מתאפשר אלא במה שהוא גלוי וחשוף. האדם גם יכול להישמר מן הגזלן ולנקוט אמצעי זהירות ולהתכונן לו, ואי אפשר לעשות כך עם הגנב.
ג) ועוד, שהגזלן ידוע, וכך ניתן לחפש אותו ולהשתדל להשיב את מה שלקח, ואילו הגנב אינו ידוע.
מכל הסיבות האלה חויב הגנב בקנס ולא חויב הגזלן בכך.
ואמא כון אלגזלן לם ילזם בגראמה' שי זאיד עלי ג'הה' אלקנס לאן אלח[ו]מש אנמא הו כפרה ען אלימין אלחאנת'ה, פד'לך לקלה' וקוע אלגצב, לאן ג'איחה' אלסרקה אכת'ר וג'וד(א) מן אלגצב, לאן אלסרקה תמכן פי כל מוצ'ע, ואלגצב לא יתהיא פי דאכ'ל אלמדן אלא בעסר. ואיצ'א לאן אלסרקה תמכן פי מא ט'הר ופי מא אחתיט פי אכ'פאיה וציאנתה, ואלגצב לא יתאתי אלא פי מא הו ט'אהר מכשוף, וימכן אלאנסאן אן יתחפט' מן אלגאצב ויחתאט ויסתעד לה, ולא ימכן מת'ל ד'לך מע אלסארק. ואיצ'א פאן אלגאצב מעלום פיתטלב ויראם אסתרג'אע מא אכ'ד', ואלסארק לא יעלם, פמן אג'ל הד'ה אלאסבאב כלהא חכם עלי אלגנב בקנס ולם יחכם בד'לך עלי אלגזלן.
8
הקדמה לחישוב מידת הענישה
הקדמה
דע שעוצמת העונש וחוזק פגיעתו או חולשתו והיותו נסבל יותר הם על פי ארבעה דברים.
א) הראשון, חומרת הפשע: על פעולות הגורמות לקלקול גדול חל עונש קשה, ועל פעולות הגורמות לקלקול מועט חל עונש קל.
ב) השני, השכיחות: דבר נפוץ יותר יש למנוע בעונש קשה, ואילו דבר נדיר יותר – די בעונש קל יותר, יחד עם נדירותו, כדי למונעו.
ג) השלישי, עוצמת הפיתוי לדבר: דבר שהאדם מתפתה לו – בין אם התאווה מושכת אותו לכך בחוזקה, או בשל עוצמת ההרגל, או בשל הקושי הרב להימנע ממנו – רק חשש מדבר חמור ימנע אותו.
ד) הרביעי, קלות ביצוע הפעולה בהחבא ובסתר כך שלא ירגישו בה אחרים, כי אין אפשרות להרתיע מזאת אלא בחשש מעונש גדול וקשה.
מקדמה. אעלם אן עט'ם אלעקאב ושדה' נכאיתה או תצגירה וסהולה' אחתמאלה יכון באעתבאר ארבעה' אשיא. אלאול עט'ם אלד'נב, פאן אלאפעאל אלתי יחצל מנהא פסאד עט'ים עקאבהא שדיד, ואלאפעאל אלתי יחצל מנהא פסאד נזר יסיר עקאבהא צ'עיף. ואלת'אני כת'רה' אלוקוע, פאן אלשי אלד'י וקועה אכת'ר יג'ב אן ימנע בעקאב שדיד, אמא אלקליל אלוקוע פיסיר אלעקאב מע קלה' וקועה כאף פי מנעה. ואלת'אלת' שדה' אלאגרא באלשי, פאן אלאמר אלד'י אלאנסאן מגרי בה אמא לכון אלשהוה דאעיה לה ג'דא או לשדה' אלאעתיאד או לעט'ים אלמשקה פי תרכה פאנה לא ימנע מנה אלא תוקע אמר עט'ים. ואלראבע סהולה' תאתי ד'לך אלפעל באלתכ'פי ואלתסתר מן חית' לא ישער בה אלגיר, פאן אלרדע מן הד'א לא יכון אלא בתוקע עקאב שדיד עט'ים.
9
דרגות הענישה
לאחר הקדמה זו, דע לך שסדר העונשים בדברי התורה הוא ארבע דרגות:
א) דרגת חיוב מיתת בית דין;
ב) דרגת חיוב כרת, שהוא מלקות בשוט יחד עם האמנה שפשע זה הוא מן הפשעים החמורים;
ג) דרגת הלקאה בשוט כשאין מאמינים שפשע זה הוא מן הפשעים החמורים אלא הוא לאו בלבד, או מיתה בידי שמים;
ד) ודרגת האיסור שאין בו מלקות, והוא כל לאו שאין בו מעשה, ד1) פרט לנשבע, בשל ההאמנה הנדרשת לרומם אותו יתעלה, ד2) וממר, כדי שהדבר לא יוביל לזלזל בקרבנות המיוחסים לו יתעלה, ד3) ומקלל חברו בשם, כי בעיני ההמון נזק הקללה גדול יותר מנזק הפוגע בגוף.
פטור) כל מה שזולת אלה מן הלאוין שאין בהן מעשהא) ההפסד הנגרם מהם קטן. ב) וגם אי אפשר להימנע מהם בשל היותם אמירות, ואילו היה הדבר כן – היו הבריות לוקים על גבם כל הזמן. ג) וגם אין להעלות על הדעת התראה בהם.
ובעד הד'ה אלמקדמה פלתעלם אן תרתיב אלקצאץ פי נץ אלתורה ארבע מראתב, מרתבה' אלזאם מיתת בית דין, ומרתבה' אלזאם אלכרת והו אלצ'רב באלסוט מע אלאעתקאד באן הד'א אלד'נב מן אלכבאיר, ומרתבה' אלצ'רב באלסוט ולא יעתקד פי הד'א אלד'נב אנה מן אלכבאיר בל הו לאו פקט או מיתה בידי שמים, ומרתבה' אלנהי אלד'י לא צ'רב פיה והו כל לאו שאין בו מעשה, גיר נשבע למא ילזם אעתקאדה מן תעט'ימה תע(א)לי, וממר לאן לא יוול ד'לך ללתהאון באלקרבנות אלמנסובה לה תע(א)לי, ומקלל חברו בשם לכון אד'יה' אלשתימה ענד אלג'מהור אעט'ם מן אד'יה' תקע פי אלג'סם. וכל מא סוי הד'ה מן לאוין שאין בהן מעשה פאלפסאד אללאחק מנהא קליל, ולא ימכן איצ'א אלתחרז מנהא לכונהא אקאויל, ולו כאן ד'לך למא ברח אלנאס פי צ'רב אלט'הר דאים אלזמאן, ולא איצ'א תתצור פיהא אלהתראה.
10
מספר המלקות
גם במספר ההלקאות יש חכמה, כי יש לו רף מרבי ואין הוא קבוע לפי בני האדם. כי כל אדם אינו לוקה אלא כשיעור יכולתו לשאת, ומספר המלקות המרבי הוא ארבעים, אפילו היה יכול לשאת מאה.
ופי עדד אלג'לד איצ'א חכמה לאנה מחצור אלגאיה וגיר מחצור אלאשכ'אץ, וד'לך אן כל שכ'ץ לא יצ'רב אלא קדר אחתמאלה וגאיה' אלצ'רב ארבע[י](ו)ן ולו אחתמל מאיה.
11
מאכלות אסורים: עונשי כרת
אין מוות) את חיוב מיתת בית דין לא תמצא באף אחד מן המאכלות האסורים, כי אין בכך הפסד גדול, ובני האדם אינם מתפתים להם בחוזקה כמו שהם מתפתים להנאת יחסי המין.
ואמא לזום מיתת בית דין פלא תג'דה פי שי מן אלמאכל אלחראם לאן ליס פי ד'לך כביר פסאד, ולא אגרא אלנאס בהא שדיד כאגראיהם בלד'ה' אלנכאח.
12 על חלק מן המאכלות יש כרת:
דם) על הדם – משום שהיו להוטים מאוד באותו זמן לאוכלו עבור אחד ממיני עבודה זרה, כמו שהתבאר ב(ספר) "טומטום", ולכן נאמרה לגביו ההדגשה הרבה.
חֵלב) וכן יש כרת על החֵלב – משום שבני האדם מחשיבים אותו לטעים. וכן הוא התייחד לקרבן כדי לרוממו.
פסח וכיפור) וכן הכרת בחמץ בפסח ואוכל ביום הצום הוא א) בשל הקושי שיש בכך; ב) ובשל ההאמנה שהם מביאים אליה, כי אלה מעשים המקבעים דעות שהן יסודות התורה, כלומר יציאת מצרים ונסיה, וההאמנה בתשובה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם [לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ]" (ויקרא טז,ל).
קרבנות) וכן התחייב כרת על נותר ועל פִּגול ולטמא שאכל קֹדש כמו שהתחייב על אכילת החֵלב, כשהמטרה היא לרומם את הקרבן, כמו שיתבאר (ג,מה16).
ופי בעץ' אלמאכל כרת, פי אלדם לשדה' חרצהם עלי אכלה פי ד'לך אלזמאן לנוע מן אנואע עבודה זרה כמא באן פי טמטם, ולד'לך ג'א פיה אלתאכיד אלכת'יר. וכד'לך פי אלשחם אלכרת לאסתלד'אד' אלנאס לה, וקד מיז בה אלקרבן תעט'ימא לה. וכד'לך אלכרת פי חמץ בפסח ואוכל ביום הצום למא פי ד'לך מן אלמשקה, ולמא יודי אליה מן אלאעתקאד, לאנהא אעמאל תת'בת אראא הי קואעד אלשריעה, אעני יציאת מצרים ומעג'זאתהא, ואעתקאד אלתשובה כי ביום הזה יכפר [עליכם] ו[כ](ג)ו'. וכד'לך אלזם אלכרת פי אלנותר ואלפגול ולטמא שאכל ק(ו)דש כמא אלזם פי אכל אלשחם, אלגרץ' תעט'ים אמר אלקרבן כמא סיבין.
13
דברים חמורים: מיתת בית דין
את מיתת בית דין תמצא על הדברים החמורים: בקלקול האמנה או בעוול חמור במיוחד.
א) כלומר על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים וכל מה שמוביל לכך;
ב) ועל השבת – משום שהוא מקבע את ההאמנה בחידוש העולם;
ג) ועל הנבואה ועל זקן ממרא – בשל ההפסד הגדול הנובע מכך;
ד) ומכה אביו ומקלל אביו – בשל גודל החוצפה בכך והקלקול שהדבר גורם לסדרי הבית, שהוא היחידה הבסיסית של המדינה.
אמא מיתת בית דין פתג'דהא פי אלאמור אלעט'ימה, אמא פי פסאד אעתקאד או פי מט'למה עט'ימה ג'דא, אעני פי עבודה זרה וג[י]לוי עריות ושפיכות דמים וכל מא יודי לד'לך, ופי אלשבת לכונה ית'בת אעתקאד חדת' אלעאלם, ופי אלנבוה וזקן ממרא לעט'ים אלפסאד אלואקע מן ד'לך, ומכה אביו (ואמו) ומקלל אביו (ואמו) לעט'ים אלקחה פי ד'לך וכונה יפסד נט'אם אלמנאזל אלד'י הו אלג'ז אלאול מן אלמדינה,
14 ה) אשר לבן סורר ומורה – זאת בשל סופו, כי הוא עתיד בהכרח להרוג.
ו) וגונב נפש – כי הוא גורם לו לסכנת מוות,
ז) וכן הבא במחתרת לא ניגש לכך אלא מתוך כוונה להרוג, כמו שביארו (חכמינו) ז"ל (משנה סנהדרין ח,ו; בבלי סנהדרין עב,א-ב).
נמצא ששלושת אלה, כלומר בן סורר ומורה, גונב נפש ומכרו והבא במחתרת – אינם אלא שופכי דמים על פי סופם.
אמא בן סורר ומורה פלמא יוול מן אמרה פאנה סוף יקתל צ'רורה, וגונב נפש לאנה יערץ' בה ללמות, וכד'לך הבא במחתרת אנמא תערץ' ליקתל כמא בינוא ז"ל. פהאולא אלת'לת'ה אעני בן סורר ומורה וגונב נפש ומכרו והבא במחתרת אנמא הם שופכי דמים באלמאל.
15 לא תמצא מיתת בית דין בשום דבר פרט לאותם דברים חמורים.
ולא כל העריות במיתת בית דין אלא אלה שהן קלות יותר להתבצע, או מגונות יותר, או שיש אליהן פיתוי רב יותר. ומה שאינו כך הוא בכרת בלבד.
וגם לא כל מיני עבודה זרה במיתת בית דין אלא עיקרי עבודתה, כמו הקריאה לה, ומתנבא בשמה, ומעביר באש, ואוב וידעוני ומכשף.
לא תג'ד מיתת בית דין פי שי אכ'ר כ'ארג'(א) ען הד'ה אלעט'אים. וליס כל אלעריות במיתת בית דין אלא אלתי הי אכת'ר תאתי(א) או אשנע או אלאגרא בהא אשד, ומא לם יכן כד'לך פהו בכרת פקט. ולא איצ'א כל אנואע עבודה זרה במיתת בית דין, אלא אצול עבאדתהא מת'ל אלדעוה להא, ומתנבא בשמה, ומעביר באש, ואוב וידעוני, ומכשף.
16
מערכת ענישה: שופטים ועדוּת וכוח השלטון
כיוון שיש הכרח בעונשים, ברור שאין מנוס מהעמדת שופטים מפוזרים בכל עיר. והכרח גם בעדים, והכרח גם במלך שייראו ויפחדו ממנו וירתיע בצורות הרתעה שונות, ויחזק את ידי השופטים ויתמוך בהם.
ובין הו אנה אד' לא בד מן קצאצאת פלא מנדוחה מן אקאמה' חכאם מפתרקין פי כל בלד, ולא בד מן בינה, ולא בד מן סלטאן יכ'אף וירהב וירדע באנואע אלארדאעאת ויקוי יד אלחכאם וישד מנהם.
17 הנה התבררו טעמיהן של כל המצוות שמנינו בספר שופטים. וראוי שנסב את תשומת הלב לכמה מצוות שבאו שם, בהתאם למטרת חיבור זה. פקד תבינת עלל ג'מיע אלמצות אלתי אחצינאהא פי ספר שופטים. וינבגי אן ננבה מנהא עלי אחאד ג'את הנאך בחסב גרץ' הד'ה אלמקאלה,
18
סמכות ההוראה והחריגה ממנה
בכלל זה, מה שקשור לזקן ממרא.
קבעון) אומַר שכיוון שה' יתעלה ידע שדיני התורה הזאת נצרכים לתוספת בחלקם או לגירעון מחלקם בכל זמן וזמן, בהתאם לשוני במקומות ובמקרים ובנסיבות המצבים (החברתיים) – אסר להוסיף ולגרוע ואמר: "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג,א). כי זה מוביל א) לקלקול חוקי התורה ב) ולכך שיאמינו שאין היא מאת ה'.
תקנות) ועם זאת התיר לחכמי כל דור, כלומר בית דין הגדול, לעשות סייגים כדי לייצב את דיני התורה האלה בדברים שיחדשו בדרך של סתימת פרצות, ולהנציח את הסייגים האלה, כמו שאמרו: "ועשו סייג לתורה" (משנה אבות א,א).
ביטולים) וכן הותר להם גם לבטל חלק ממעשי התורה, או להתיר חלק מאיסוריה, בנסיבות מסוימות ובהתאם למקרה מסוים ומבלי שהדבר יונצח, כמו שביארנו בהקדמת פירוש המשנה על הוראת שעה (מהד' קאפח, עמ' יא-יג).
מטרה והגבלות) בהנהגה הזאת תתמיד התורה להיות אחת, ויתנהגו בכל זמן ובכל מקרה בהתאם לו. אילו היה עיון חלקי זה מסור לכל אחד מן החכמים – היו האנשים אובדים בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות. על כן אסר יתעלה על שאר החכמים פרט לבית דין הגדול בלבד להתעסק בכך, וציווה להרוג את מי שיחלוק עליהם. כי אם יחלוק עליהם כל מעיין – תבטל המטרה המבוקשת ותתבטל התועלת.
מן ד'לך מא יתעלק בזקן ממרא, אקול אנה למא עלם אללה תע(א)לי אן אחכאם הד'ה אלשריעה קד יחתאג' פי כל זמאן [וזמאן](ומכאן) בחסב אכ'תלאף אלמואצ'ע ואלטוארי וקראין אחואל אלי זיאדה פי בעצ'הא או נקצאן מן בעץ', נהי ען אלזיאדה ואלנקצאן וקאל לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, לאן ד'לך כאן יודי לפסאד קואנין אלשריעה וללאעתקאד פיהא אנהא ליסת מן קבל אללה. ואבאח מע ד'לך לעלמא כל עצר אעני בית דין הגדול אן יחתאטוא לת'באת הד'ה אלאחכאם אלשרעיה באמור יסתג'דונהא עלי ג'הה' סד אלצדיעה ויכ'לדו[ן](א) תלך אלאחתיאטאת, כמא קאלוא ועשו סי[י]ג לתורה. וכד'לך אביח להם איצ'א אן יעטלוא בעץ' אעמאל אלשריעה או יביחוא בעץ' מחט'וראתהא פי חאלה מא ובחסב נאזלה' מא ולא יכ'לד ד'לך, כמא בינא פי צדר שרח אלמשנה פי הוראת שעה. פבהד'א אלתדביר תדום אלשריעה ואחדה, וידבר כל זמאן ופי כל נאזלה בחסבהא, ולו כאן הד'א אלנט'ר אלג'זאי [מכאל](מבאחא) לכל אחד מן אלעלמא להלך אלנאס בכת'רה' אלאכ'תלאף ותשעב אלמד'אהב, פנהי תע(א)לי ען אלתערץ' להד'א סאיר אלעלמא אלא בית דין הגדול פקט, ואמר בקתל מן יכ'אלפהם, לאנה אן קאומהם כל נט'אר בטל אלגרץ' אלמקצוד ותעטלת אלפאידה.
19
ארבעה סוגי כוונה בעובר עבירה
דע שביצוע העבירות על איסורי התורה מתחלק לארבעה חלקים:
האחד – האנוס,
השני – השוגג,
השלישי – המזיד,
והרביעי – עושה ביד רמה.
ואעלם אן ארתכאב מנהיאת אלשריעה ינקסם ארבעה אקסאם, אחדהא אלאנוס, ואלת'אני אלשוגג, ואלת'אלת' אלמזיד, ואלראבע עושה ביד רמה.
20
א. אנוס
על האנוס נאמר במפורש שאין הוא נענש ואין עליו חטא כלל. אמר יתעלה: "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת" (דברים כב,כו).
אמא אלאנוס פקד נץ פיה באן לא יעאקב ולא את'ם עליה אצלא, קאל תע(א)לי ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות.
21
ב. שוגג
הגדרה) השוגג חוטא, כי אילו עשה כמיטב יכולתו לוודא ולהיזהר לא היתה מתרחשת לו שגגה. אך אין הוא נענש כלל, אלא הוא צריך כפרה ולכן יביא קרבן.
ביודעין) וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט לבין מלך, כהן גדול ומורה הלכה. ולמדנו מכך שכל מי שפועל או מורה הלכה כפי סברתו ההלכתית, אם אין הוא בית דין הגדול או כהן גדול – הרי הוא בכלל המזיד ואין הוא נמנה בין השוגגים. ולכן זקן ממרא נהרג, אף על פי שעשה והורה כפי סברתו ההלכתית.
בסמכות) ואילו בית דין הגדול – יש להם רשות לחדש לפי סברתם. על כן אם טעו הרי הם שוגגים, כמו שאמר יתעלה: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד,יג).
באי ידיעה) ובשל העיקר הזה אמרו (חכמינו) ז"ל: "ששגגת תלמוד עולה זדון" (משנה אבות ד,טז), כלומר שהמתרשל בלימוד ומורה ועושה כפי התרשלותו אינו אלא כמזיד. כי אין דין מי שאכל חתיכת חֵלב כליות כשהוא חושב שהוא חלב אַלְיָה, כמי שאכל חלב כליות כשהוא יודע שהוא חלב כליות אלא שאינו יודע שחלב הכליות הוא מן החלבים האסורים. כי זה האחרון, אף על פי שהוא מקריב קרבן הרי הוא קרוב למזיד. זאת אם עשה בלבד. ואילו המורה כפי אי־ידיעתו הוא מזיד בלי ספק, כי הכתוב אינו מוחל על הוראה בטעות אלא לבית דין הגדול בלבד.
ואמא אלשוגג פהו את'ם, לאנה לו באלג פי אלתת'בת ואלתחרז למא וקעת לה שגגה, לכנה לא יעאקב בוג'ה, לכנה צריך כפרה ולד'לך יביא קרבן, והנא קסמת אלתורה בין יחיד הדיוט או מלך או כהן גדול או מפת[י], ואסתפדנא מן ד'לך, אן כל פאעל או מפת[י] בחסב אג'תהאדה אן לם יכן בית דין הגדול או כהן גדול פהו מן קביל אלמזיד, וליס ינעד מן אלשוגגים, ולד'לך יקתל זקן ממרא ואן כאן עמל ואפתי בחסב אג'תהאדה, אמא בית דין הגדול פלהם אג'תהאדהם, פאן גלטוא כאנוא שוגגים, כמא קאל תע(א)לי ואם כל עדת ישראל ישגו (וגו'). ומן אג'ל הד'א אלאצל קאלוא ז"ל [ש]שגגת תלמוד עולה זדון, יעני אן אלמקצר פי אלעלם ויפתי ויעמל בחסב קצורה אנמא ד'לך כמזיד, לאן ליס חכם מן אכל קטעה' שחם כלי בט'נתה אנהא מן שחם א(ל)ליה כמן אכל שחם כלי והו יעלם אנה שחם כלי גיר אנה מא עלם אן שחם אלכלי מן אלשחם אלחראם, לאן הד'א ואן כאן יקרב קרבא[ן](נא) לכנה קרוב למזיד, הד'א אן כאן עאמלא פקט. אמא אלמפתי בחסב ג'הלה פהו מזיד בלא שך, לאנה לם יעד'ר אלנץ פי אלפתוי בגלט אלא לבית דין הגדול כ'אצה.
22
ג. מזיד
אשר למזיד – הוא חייב בעונש המפורש בכתוב: מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאוין שאין לוקין עליהן, או תשלומין.
ואמא אלמזיד פילזמה אלחד אלמנצוץ, אמא מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאוין שאין לוקין עליהן, או גראמה.
23 ואילו אותן עבירות שהשווה בהן בין השוגג למזיד
א) הרי זה בשל כך שהן מתרחשות בקלות פעמים רבות, כי הן אמירות ולא מעשים. כוונתי לשבועת העדות ושבועת הפקדון.
ב) וכן עניינה של (עבירת קיום יחסים עם) שפחה חרופה קל, משום שהדבר מתרחש לרוב, בשל היותה מופקרת. כי אין היא משועבדת לגמרי ולא משוחררת לגמרי, ואין לה בעל לגמרי, כמו שנמסר בפירושה של מצוה זו.
ואמא תלך אלעבירות אלתי סוי פיהא בין אלשוגג ואלמזיד פ[ד'](ת)לך לכת'רה' וקועהא בסהולה לכונהא אקואל(א) לא אפעאל(א), אעני שבועת העדות ושבועת הפקדון, וכד'לך שפחה חרופה סהל אמרהא לכת'רה' וקועה לתסיבהא, לאנהא לא כאמלה' אלעבודיה ולא כאמלה' אלחריה ולא ד'את בעל עלי אלכמאל כמא רווא פי תפסיר הד'ה אלמצוה.
24
ד. העושה ביד רמה
אשר לעושה ביד רמה – הוא המזיד המתחצף ומעז פנים ועובר את העבירה בפרהסיה. אין הוא חוטא מתוך תאווה גרידא או כדי להשיג מה שהתורה אסרה להשיגו בשל רוע מידותיו בלבד, אלא כדי להתנגד לתורה ולגלות את איבתו לה, ולכן נאמר עליו: "אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף" (במדבר טו,ל), והוא נהרג בלי ספק.
ואמא עושה ביד רמה פהו אלמזיד אלד'י יתקח ויג'לח ויעלן בתעדיה, פכאן הד'א ליס יתעדי למג'רד אלשרה או לניל מא מנעתה אלשריעה מן נילה לסו כ'לקה פקט, בל למקאומה' אלשריעה ומנאצבתהא, ולד'לך קאל ענה את י"י הוא מגדף, והו יקתל בלא שך.
25 לימוד והרחבה מחז"ל) העושה זאת אינו עושה אלא מתוך דעה שהשיג, שבגללה הוא מתנגד לתורה, ובשל כך נאמר בפירוש המסור: "בעבודה זרה הכתוב מדבר" (בבלי כרתות ז,ב), כי היא הדעה האויבת ליסוד התורה, כי מעולם לא עבד כוכב אלא המאמין בקדמותו, כמו שביארנו כמה פעמים בחיבורינו (ראו ג,כט4). והוא הדין לדעתי בכל עבירה הנראית כסותרת את התורה ואויבת לה. לדעתי, אילו אדם מישראל אכל בשר בחלב או לבש שעטנז או גילח פאת ראש כזלזול והקלת ראש מתוך דעה שמתברר ממנה שהוא אינו מאמין בנכונות הציווי הזה – הרי הוא לדעתי "אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף" וייהרג הריגת כופר ולא הריגת עונשין, כאנשי עיר הנדחת הנהרגים הריגת כופר ולא הריגת עונשין, ולכן ממונם נשרף ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין. והד'א לא יפעלה מן פעלה אלא ען ראי חצל לה יקאום בה אלשריעה, ומן אג'ל הד'א ג'א אלתפסיר אלמרוי בעבודה זרה הכתוב מדבר, לאנה אלראי אלמנאצב לקאעדה' אלשריעה, לאנה לא יעבד קט כוכב(א) אלא מן אעתקד פיה אלקדם כמא בינא פי תואליפנא מראת. והכד'א הו אלחכם ענדי פי כל תעד[י] יבדו מנה נקץ' אלשריעה ומנאצבתהא, לו אכל ענדי שכ'ץ מן ישראל בשר בחלב או לבש שעטנז או חלק פאת ראש תהאונא ואסתכ'פאפא ען ראי יתבין מנה אנה גיר מעתקד לצחה' הד'א אלתשריע, לכאן הד'א ענדי את י"י הוא מגדף, ויקתל קתל כפר לא קתל קצאץ, כאנשי עיר הנדחת אלד'ין יקתלון קתל כפר לא קתל קצאץ ולד'לך תחרק אמואלהם וליסת לוראת'הם כשאר הרוגי בית דין.
26 הרחבה לציבור) וכן אני אומר על קהל מישראל שהסכימו יחד לעבור על מצוה כלשהי ועשו ביד רמה – שהם ייהרגו כולם. תלמד זאת ממעשה בני ראובן ובני גד, שנאמר עליהם: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא" (שילוב פסוקים: במדבר יד,י; יהושע כב,יב). אחר כך הובהר להם בשעת ההתראה, שהם כפרו בכך שהם הסכימו יחד לעבור את העבירה הזאת ועזבו את הדת כולה, וזהו שאמרו להם: "[מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל] לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' [בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה']" (יהושע כב,טז). וכן תשובתם: "אִם בְּמֶרֶד [וְאִם בְּמַעַל בַּה' – אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה]" (שם,כב).
הבן אם כן גם העקרונות האלה בעונשים.
והכד'א איצ'א קולי פי ג'מע מן ישראל תמאלווא עלי אלתעדי עלי אי מצוה כאנת ועשו ביד רמה פאנהם יקתלון בג'מלתהם, תעלם ד'לך מן קצ'יה בני ראובן ובני גד אלד'ין ג'א פיהם ויאמרו כל העדה לעלות עליהם לצבא, ת'ם בין להם ענד אלהתראה אנהם קד כפרוא פי תמאלוהם עלי הד'ה אלעבירה וארתדוא ען אלדין כלה, והו קולהם להם לשוב היום מאחרי י"י, וג'ואבהם הם איצ'א אם במרד וגו'. פחצל הד'ה אלאצול איצ'א פי אלקצאצאת.
27
דיני מלחמה – עמלק: תגובה מידתית להרתעה
ספר שופטים כולל גם את כילוי זרע עמלק.
הרתעה) כי כמו שעונשים את הפרט, כך ראוי שייענש שבט אחד או אומה אחת, כדי להרתיע את כל השבטים שלא ישתפו פעולה להשחית, כי הם יאמרו: "שלא ייעשה בנו מה שנעשה בבני פלוני". כך שאפילו יצוץ בהם אדם רע ומשחית שלא אכפת לו להרע לעצמו ואינו חושב על הרע שהוא עושה – הוא לא ימצא מסייע משבטו שיסייע לו לעשות את הרעות שירצה לבצע.
מידה כנגד מידה) על כן את עמלק שחש לצאת בחרב – נצטווינו לחסל בחרב. ואילו עמון ומואב שנהגו בשפלות (או: בקמצנות) וגרמו נזק בתחבולה – נענשו רק בהתרחקות מחיתון ובהשפלתם ובהימנעות מלדרוש בשלומם ותו לא.
ענישה מדויקת) כל הדברים האלה הם קביעה אלוהית של מידת העונש, שאין בו הפרזה או חיסור, אלא כמו שביאר יתעלה: "כְּפִי רִשְׁעָתוֹ" (דברים כה,ב; ושם: כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ).
וממא אשתמל עליה איצ'א ספר שופטים אבאדה' זרע עמלק, לאנה כמא יקאצץ אלשכ'ץ ינבגי אן תקאצץ אלקבילה אלואחדה או אלמלה אלואחדה לתרתדע כל אלקבאיל ולא יתעאונוא עלי אלפסאד, לאנהם יקולון לאן לא יפעל בנא מא פעל בבני פלאן, [פ]חתי אן נשא פיהם אלשריר אלמפסד אלד'י לא יבאלי לרדאה' נפסה ולא ירוי פי שר יפעלה, לא יג'ד מסאעד(א) מן קבילה יסאעדה עלי שרורה אלתי יריד וקועהא, פעמלק אלד'י באדר באלסיף אמר באסתיצאלה באלסיף, ועמון ומואב אלד'ין עאמלוא באללום וסבבוא אד'יה באחתיאל עוקבוא באלאבעאד ען אלמצאהרה ותרד'ילהם ואג'תנאב מודתהם לא גיר. כל הד'ה אלאמור תקדיר אלאהי ללקצאץ, אן לא יכון פיה אפראט ולא תפריט, אלא כמא בין תע(א)לי כ[פ](ד)י רשעתו.
28
דיני מלחמה – טהרת המחנה: ניקיון, ביטחון ואזהרה
הספר הזה כולל גם התקנת יד ויתד.
טעם א) כי כמו שהודעתיך (ג,לג5), אחת ממטרות התורה הזאת היא הניקיון והתרחקות מטינופים ומלכלוכים, ושלא יהיה האדם כבהמות.
ב) יש במצוה הזאת גם חיזוק ודאות הלוחמים, על ידי פעולות אלה, שהשכינה שורה ביניהם, כמו שביאר בטעם לכך: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ [לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ]" (דברים כג,טו).
ג) הוא צירף עניין אחר ואמר: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (שם), כאזהרה מן הפריצות המוכרת בין החיילים במחנה ככל שנמשכת שהותם מחוץ לבתיהם. על כן ציוונו יתעלה במעשים הגורמים לנו להרגיש את שריית השכינה בינינו כדי שנינצל מן המעשים הללו, ואמר: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר [וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ]" (שם).
ואפילו בעל קרי נצטווה לצאת מן המחנה עד שיעריב שמשו ואחר יבוא אל המחנה, כדי שיהיה בלב כל אדם שהמחנה הוא כמקדש ה', ושאין הוא כמחנות הגוים להשחתה ועוול ונזק לזולת ולקיחת רכושם ותו לא, אלא מטרתנו שלנו היא להישיר את הבריות לעבודת ה' ולהסדיר את מצביהם. וכבר הודעתיך (פסקה 4) שאני נותן רק את טעמו של פשט "ט'אהר" הכתוב.
וממא אשתמל עליה הד'א אלספר התקנת יד ויתד, לאן מן אגראץ' הד'ה אלשריעה כמא אעלמתך אלנקא ואג'תנאב אלמרת'את ואלקד'אראת, ואן לא יכון אלאנסאן כאלבהאים. ופי הד'ה אלמצוה איצ'א תקויה' יקין אלמקאתלין בהד'ה אלאפעאל באן אלשכינה חאלה פי מא בינהם, כמא בין פי עלה' ד'לך כי י"י אלהיך מתהלך בקרב מחנ[י]ך, ודרג' מעני אכ'ר וקאל ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, תחד'ירא ממא הו מעלום מן אלפסוק בין אלאג'נאד פי אלמעסכר אד'א טאל מקאמהם פי אלגיבה ען ביותהם, פאמרנא תע(א)לי באפעאל תשער בחלול אלשכינה ביננא לנסלם מן תלך אלאפעאל, פקאל והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו'. חתי בעל קרי אמר בכ'רוג'ה ען אלעסכר חתי יעריב שמשו ואחר יבוא אל המחנה, חתי יכון פי כ'לד כל אחד אן אלמעסכר כמקדש י"י, ואן ליס הו כעסאכר אלגוים ללפסאד ואלעדואן ואד'יה' אלגיר ואכ'ד' קניתהם לא גיר, בל קצדנא נחן אצלאח אלנאס לטאעה' אללה ונט'ם אחואלהם, וקד אעלמתך אני אנמא אעלל ט'אהר אלנץ.
29
דיני מלחמה – אשת יפת תואר: ריסון היצר
הספר הזה כולל גם את דין יפת תואר. וידועים לך דבריהם (של חז"ל) "לא דברה תורה אלא כנגד היצר" (בבלי קידושין כא,ב). ויחד עם זאת המצוה הזאת כוללת מידות נעלות שראוי שאנשי המעלה יסגלו לעצמם כמו שאעיר.
הגבלה א) דהיינו, כי אף על פי שגבר יצרו עליו ואין הוא יכול להתאפק, הכרח להביא אותה למקום מוסתר, וזהו שנאמר: "[וַהֲבֵאתָהּ] אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" (דברים כא,יב). ואסור לו שילחצנה במלחמה, כמו שביארו (בבלי קידושין כב,א).
ב) וכן אסור לו לקיים איתה יחסי מין פעם שנייה עד שישקוט אבלהּ ויחלש צערהּ.
ג) ואין למנוע ממנה להתאבל ולהיות מוזנחת ולבכות, כמו שנאמר: "[וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ] וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ [וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה]" (דברים כא,יב-יג). כי האבלים מוצאים מרגוע בבכיים ובעוררם את אבלם עד שיחלשו כוחותיהם הגופניים מלסבול אותו מאורע נפשי, כמו שהשמחים מוצאים מרגוע במיני המשחק. לפיכך חסה עליה התורה ונתנה לה רשות לכך עד שתלאה מן הבכי והאבל.
ד) ידוע לך שהוא קיים איתה יחסי מין בגיותה, וכך במשך אותם שלושים יום היא תחזיק בגלוי בדתה, אפילו בעבודה זרה, ואין להתווכח איתה על אמונה במשך אותה תקופה.
ה) ויחד עם זאת, אם לא השיב אותה לדיני התורה – אין למוכרה ולא לשעבד אותה. נמצא שהתורה שמרה על קדושת יחסי המין, אפילו היו באופן מסוים של חטא, כלומר שהיתה אז גויה; אף על פי כן נאמר: "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (שם,יד).
וממא אשתמל עליה איצ'א הד'א אלספר דין יפת ת[ו]אר, וקד עלמת קולהם לא דברה תורה אלא כנגד היצר. ומע ד'לך תצ'מנת הד'ה אלמצוה מן אלאכ'לאק אלכרימה אלתי ינבגי אן יתכ'לק בהא אלפצ'לא מא אנבה עליה, וד'לך אנה מע כונה גבר יצרו עליו ולם ימכנה אלצבר פלא בד מן אפראדהא למוצ'ע מסתור והו קולה אל תוך ביתך, ולא יג'וז לה אן ילחצנה במלחמה כמא בינוא, ת'ם אנה לא יחל לה אן ינכחהא מרה ת'אניה חתי יסכן חזנהא ויפתר המהא, ולא תמנע מן אלתחזן ואלתשעת' ואלבכא כמא נץ ובכתה את אביה (ואת אמה) ו[כ](ג)ו', לאן לד'וי אלחזן ראחה פי בכא(י)הם ואת'ארה' אחזאנהם חתי תכל קואהם אלג'סמאניה ען אחתמאל ד'לך אלערץ' אלנפסאני, כמא לד'וי אלפרח ראחה באנואע אללעב, פלד'לך אשפקת אלשריעה עליהא ומכנתהא מן ד'לך חתי תמל אלבכא ואלחזן. וקד עלמת אנה אנמא נכחהא בגיותה, וכד'לך טול אלת'לאת'ין יומא תעלן בדינהא ולו בעבודה זרה, ולא תנאזע פי אעתקאד טאל תלך אלמדה. ומע ד'לך אן לם ירדהא עלי אחכאם אלשריעה פלא תבאע ולא יסתרקהא, פקד רעת אלשריעה חרמה כשפה אלג'מאע ולו כאן בעציאן מא, אעני כונהא גויה חיניד', ומע הד'א קאל לא תתעמר בה תחת אשר עניתה.
30
סיכום
הרי התבררו המידות הנעלות הכלולות במצוה זו, והתברר טעמן של כל מצוות הספר הזה.
פקד באן מא פי הד'ה אלמצוה מן אלכ'לק אלכרים ותבינת עלל ג'מיע מצות הד'א אלספר: