חלק ג, פרק מב

חלק ג, פרק מב

קבוצה ז: צדק והגינות בהתנהלות ממונית

1	פתיחה המצוות שהקבוצה השביעית כוללת, והן דיני הממונות, הן אשר מנינו בחלק מספר משפטים ובחלק מספר קנין. הטעם של כולן גלוי: הן קביעת משפטי צדק בעסקים המתנהלים בהכרח בין בני האדם, ושלא יחרגו בהם משיתוף פעולה המועיל לשני הצדדים, כך שלא יכוון אחד מן הצדדים לעסקה למָרֵב את חלקו לחלוטין ושהוא יהיה המרוויח מכל בחינה.	אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלסאבעה והי אלאחכאם אלמאליה, הי אלתי אחצינאהא פי בעץ' ספר משפטים ובעץ' ספר קנין. והי כלהא ט'אהרה' אלעלה, וד'לך אנהא תקדיר אחכאם עדל פי אלמעאמלאת אלג'אריה בין אלנאס באלצ'רורה, ואן לא יכ'רג' פיהא ען אלתעאון אלמפיד ללפריקין, לא אן יקצד אחד אלמתעאמלין תופיר חט'ה באלכליה וכונה הו אלראבח מן כל ג'הה.
2	האיסור להונות את הזולת: הגינות מסחרית וכללית ראשית, שלא תהיה הונאה במכר, אלא הרווחים המקובלים והידועים, ונקבעו תנאים שההסכם מתקיים בהם, ונאסרה הונאה אפילו בדיבור, כידוע.	אול ד'לך אן לא יכון ת'ם גבן ענד אלתבאיע אלא אלארבאח אלמעתאדה אלמתעארפה, ווצ'ע שרוט בהא יצח אלעקד, ונהי ען אלגבן ולו באלקול כמא הו משהור.
3	ארבעה מיני שומרים: צדק מאוזן בין אחריות לתועלת אחר כך דין ארבעה שומרין. הצדק והיושר בו ברורים, א) כי שומר חנם שאין לו כל תועלת מעיסוק זה והוא גומל טובה בלבד – פטור מן הכל, וכל נזק שיארע מוטל על בעל הממון (=הרכוש). ב) ואילו שואל, שהתועלת כולה שלו, ובעל הממון הוא הגומל לו טובה – חייב בכל, וכל הנזקים שיארעו מוטלים על השומר. ג-ד) אשר לנושא שכר והשוכר – כל אחד מהם, כלומר השומר ובעל הממון, שותף בתועלת, ולכן הנזקים מתחלקים ביניהם: הנזקים הנובעים ממיעוט הקפדה בשמירה – מוטלים על השומר, והם גנבה ואבדה, כי גנבה ואבדה נובעות מכך שתשומת הלב הרבה והשמירה המוגברת הוזנחו במידת מה; ואילו הנזקים שאין עצה למונעם, והם שבורה ושבויה ומתה, שהם אונסין – הרי הם מוטלים על בעל הממון.	ת'ם דין ארבעה שומרי[ן](ם), ווג'ה אלעדל ואלאנצאף פיה בין, וד'לך אן שומר חנם אלד'י לא פאידה לה אצלא פי הד'ה אלמכ'אלטה ואנמא הו מתפצ'ל פטור מן הכל, וכל ג'איחה תטרי הי פי כיס צאחב אלמאל. ושואל אלד'י אלפאידה כלהא לה ורב אלמאל הו אלמתפצ'ל עליה חייב בכל, וג'מיע אלג'ואיח אלטאריה פי כיס אלשו[מר](אל). אמא נושא שכר והשוכר פכל ואחד מנהמא אעני השומר ובעל הממון משתרכ[י](א)ן פי אלפאידה, פלד'לך קסמת אלג'ואיח בינהמא, מא כאן מן אלג'ואיח מן אג'ל קלה' מבאלגה פי אלתחפט' פהו פי כיס אלשומר והי גנבה ואבדה, לאן פי אלגנבה ואלאבדה תצ'ייע מא ללחזם אלכת'יר ואלאחתיאט אלזאיד, ומא כאן מן אלג'ואיח לא חילה פי מנעה והי שבורה ושבויה ומתה אלתי הי אונסין פהי פי כיס רב אלמאל.
4	דיני שכיר: חמלה והגינות אחר כך הופלג בחמלה על השכיר בשל עוניו, ונצטווינו א) למהר לשלם את שכרו, ב) ושלא להונות אותו בשום דבר מן המגיע לו, כלומר שיקבל בהתאם לשירות שנתן. ג) ובכלל הרחמים עליו שאין למנוע ממנו, ואפילו מהבהמה, מלאכול מן המזון ששניהם עובדים בו, בהתאם לדיני מצווה זו.	ת'ם בולג פי אלרפק באלאג'יר לפקרה ואמר באסתעג'אל אג'רתה, ואן לא יגבן פי שי מן חקה אעני אן יעטי בקדר כ'דמתה. ומן אלרחמה לה אן לא ימנע ולו אלבהימה מן אלאכל ממא יעמלאן פיה מן אלאגד'יה בחסב אחכאם הד'ה אלשריעה.
5	דיני ירושה ותמיכה: אחווה ויחסי משפחה עוד מדיני הממונות הן הירושות. מידה טובה) וזוהי מידה טובה, כלומר שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו, והואיל והוא עומד למות לא תהא עינו צרה ביורשו ולא יפזר את ממונו, אלא יותיר אותו לזכאי לו ביותר, כלומר הקרוב ביותר מבין הקרובים: "לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ" (במדבר כז,יא). מעגלי אחווה) דבר זה התבאר: הבן, ואחריו האח, ואחריו אחי האב, כידוע. עליו לבכר את הגדול מבין בניו, משום שאהבתו קדמה, ואל לו ללכת אחר נטיית לבו: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה [עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה]" (דברים כא,טז-יז). שיטתיות) התורה הצודקת הזאת דואגת למידה הזאת ומדגישה אותה מאוד, כוונתי לדאגה לקרובים ולתמיכה בהם. א) ידועים לך דברי הנביא "וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ – אַכְזָרִי" (משלי יא,יז), ב) ולשון התורה על הצדקה: "[פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ] לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ [וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ]" (דברים טו,יא). ג) החכמים ז"ל משבחים מאוד את מידתו של האדם אשר מקרב את קרוביו ונושא בת אחותו (בבלי יבמות סב,ב ועוד).	ומן אלאחכאם אלמאליה איצ'א אלמוארת', וד'לך כ'לק פאצ'ל, אעני אן לא ימנע אלאנסאן כ'ירא מן מסתחקה, ואד' והו מאר ללמות פלא יחסד וארת'ה ולא יבד'ר מאלה, בל יתרכה למן הו אחק אלנאס בה והו אלאקרב פי אלאקרב לשארו הקרוב אליו ממשפחתו, וקד בין ד'לך, אלולד, ת'ם אלאך', ת'ם אלעם, עלי מא הו משהור. ויפצ'ל אכבר אולאדה לתקדם ודה ולא יתבע הואה, לא יוכל לבכר את בן האהובה ו[כ](ג)ו'. והד'א אלכ'לק תרעאה ותתאכד עליה הד'ה אלשריעה אלעאדלה ג'דא, אעני מראעאה' אלאקארב ואלאשתמאל עליהם, קד עלמת קול אלנבי ועוכר שארו אכזרי, ונץ אלתורה פי אלצדקאת לאחיך לעניך וגו'. ואלחכמים ז"ל יחמדון ג'דא כ'לק אלשכ'ץ אלד'י יכון מקרב את קרוביו ונושא (את) בת אחותו.
6	אדומי – דאגה לקרובים) התורה לימדה אותנו בנוגע למידה זו הפלגה גדולה מאוד: שראוי לאדם לדאוג לקרוביו, ולבכר מאוד את קרבת המשפחה. ואפילו חטא לו קרובו ועשק אותו, ואפילו היה אותו קרוב מקולקל ביותר, הכרח עליו שיביט בעין דואגת על קרובו. אמר יתעלה: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כג,ח). מצרי – החזרת טובה) וכן כל מי שנזקקת לו אי פעם, וכל מי שקיבלת ממנו תועלת ומצאת אותו בעת צרה, ואפילו הרע לך לאחר מכן, הכרח להחזיק לו זכות על מה שעשה לפני כן. אמר יתעלה: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (שם). וידוע עד כמה הרעו לנו מצרים אחר כך. ראה אפוא כמה מידות טובות אנו למדים מן המצוות האלה. שתי אלה (=שלא לתעב אדומי ומצרי) אינן מן הקבוצה השביעית, אבל בעקבות הדאגה לקרובים בירושות יצאנו לדון במצרי ואדומי.	וקד עלמתנא אלתורה פי הד'א אלכ'לק מבאלגה עט'ימה ג'דא, והי אן אלאנסאן ינבגי לה אן ירעי קריבה, ויות'ר צלה' אלרחם ג'דא ולו עדא עליה קריבה וט'למה, ולו כאן ד'לך אלקריב פי גאיה' אלפסאד, לא בד אן ילחט' אלקריב אלנסב בעין רעאיה, קאל תע(א)לי לא תתעב אדמי כי אחיך הוא. וכד'לך כל מן אחתג'ת אליה יומא מא, וכל מן אסתנפעת בה, ווג'דתה וקת שדה, ולו אסא עליך בעד הד'א, לא בד אן ילתזם לה חק עמא תקדם, קאל תע(א)לי לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וקד שהר קדר מא הרעו לנו מצרים בעד ד'לך. פארי כם כ'לק פאצ'ל נתעלם מן הד'ה אלמצות, והד'אן ליסא מן הד'ה אלג'מלה אלסאבעה, לכן מן אג'ל רעאיה' אלאקארב באלארת' כ'רג' בנא אלקול למצרי ואדומי: