חלק ג, פרק מג

חלק ג, פרק מג

קבוצה ח: שבתות ומועדים

1	פתיחה המצוות שהקבוצה השמינית כוללת הן המצוות שמנינו בספר זמנים, ולכולן טעם ברור בכתוב, פרט למעטות.	אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלת'אמנה הי אלמצות אלתי אחצינאהא פי ספר זמנים, וכלהא מבינה' אלעלה פי אלנץ אלא אלקליל.
2	השבת: טעם כפול, לגוף ולנפש טעמו של עניין השבת מפורסם מכדי שיזדקק לביאור. א) ידוע כמה מנוחה יש בה, כך שנעשית שביעית מחיי כל אדם להיות בתענוג ובמנוחה מן העמל והטורח שאין נמלטים מהם קטן וגדול. ב) זאת יחד עם הנצחה לדורות של הדעה רבת החשיבות, שהיא הקביעה שהעולם מחודש.	אמא אמר אלסבת פעלתה אשהר מן אן תחתאג' אלי ביאן, קד עלם קדר מא פיה מן אלראחה, וצאר סבע עמר כל שכ'ץ פי לד'ה וראחה מן אלתעב ואלנצב אלד'י לא ינפך מנה צגיר ולא כביר, מע תכ'ליד אלראי אלעט'ים אלכ'טר ג'דא פי אלאחקאב, והו אלקול בחדת' אלעאלם.
3	יום הכיפורים: התשובה גם לעניין צום כפור יש טעם ברור: כדי להקנות את רעיון התשובה. הוא היום שאדון הנביאים ירד בו עם לוחות שניות ובישרם על מחילת חטאם הגדול, ונעשה אותו יום לעַד יום תשובה ועבודה גרידא. לכן שובתים בו מכל הנאה גופנית ומכל השתדלות בתועלת גופנית, כלומר עשיית המלאכות, ומגבילים את עצמנו לוִדויים, כלומר להודות בעבירות ולשוב מהן.	ואמר צום כפור איצ'א בין אלעלה לאעטא ראי אלתשובה, והו אליום אלד'י נזל פיה סיד אלנביין בלוחות שניות ובשרהם בגפראן ד'נבהם אלעט'ים, וכאן ד'לך אליום ללאבד יום תובה ועבאדה מחצ'ה, ולד'לך אטרחת פיה כל לד'ה ג'סמאניה, וכל סעי פי מנפעה ג'סמאניה אעני עמל אלצנאיע, ואקתצר פיה עלי אלודויים אעני אלאעתראף באלאת'אם ואלרג'וע ענהא.
4	ימים טובים: שמחה והתכנסויות ימים טובים – כולם נועדו לאדם: 1) לשמחה 2) ולהתאספויות מהנות, שלרוב הן הכרחיות לאדם. לחברה) הם גם מועילים לחברויות שצריכות לשרור בין בני האדם בהתקבצויות המדיניות. לייחודם של ימים אלה דווקא, יש טעם:	אמא ימים טובים פכלהא ללאפראח ואלאג'תמאעאת אלמלד'ה אלתי לא בד ללאנסאן מנהא עלי אלאכת'ר. והי איצ'א מפידה פי אלמצאדקאת אלתי תטלב אן תקע בין אלנאס פי אלאג'תמאעאת אלמדניה. ותכ'ציץ תלך אלאיאם מעלל.
5	שבעת ימי הפסח: התאמה לטבע פסח – סיפורו מפורסם. והוא נמשך שבעה ימים, משום שמחזור של שבעה ימים הוא פרק זמן מחזורי ממוצע בין היום הטבעי לבין החודש הירחי. ידוע לך שלפרק זמן זה יש קשר גדול לענייני הטבע, וכן הוא גם בעניינים התורניים, כי התורה מידמה תמיד לטבע, ומשלימה באופן מסוים את ענייני הטבע. כי הטבע אינו בעל מחשבה ושיקול דעת, ואילו התורה היא קביעתו והנהגתו של האלוה, החונן שֵׂכל לכל בעל שֵׂכל. ואין זו מטרת הפרק. הבה נחזור למה שאנחנו עוסקים בו.	(אמא אל)פסח (פ)משהור כ'ברה, וכונה סבעה' איאם לאן דור אלסבעה' איאם דור וסט בין אליום אלטביעי ואלשהר אלקמרי, וקד עלמת אן להד'א אלדור מדכ'ל כביר פי אלאמור אלטביעיה, וכד'לך הו איצ'א פי אלאמור אלשרעיה, לאן אלשריעה תתשבה באלטביעה דאימא ותכמל אלאמור אלטביעיה בנחו מא, לאן אלטביעה ליסת ד'את פכרה ורויה, ואלשריעה תקדיר ותדביר אלאלאה אלד'י הו מפיד אלעקל לכל ד'י עקל, ומא הד'א גרץ' אלפצל, פלנרג'ע למא נחן אלאן בסבילה.
6	שבועות וספירת העומר: כבוד מתן תורה שבועות הוא יום מתן תורה. ספירת העומר) כדי לרומם את היום הזה ולהגדיל אותו, הימים נספרים מן החג הראשון עד אליו, כמי שמחכה לבואו של האהוב עליו ביותר, שהוא סופר את הימים ואת השעות. זהו הטעם לספירת העומר, מיום עזיבתם את מצרים עד יום מתן תורה שהוא היה המטרה והתכלית ביציאתם, "[אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים] וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט,ד). משך החג) המעמד הגדול הזה לא היה אלא יום אחד, וכך זיכרונו בכל שנה יום אחד. בין פסח לשבועות) אך אכילת המצה – אילו היתה יום אחד לא היינו מרגישים בה ועניינה לא היה ניכר, כי תדיר הוא שאדם אוכל מין מאכל אחד יומיים ושלושה; ורק אם תיאכל במשך פרק זמן מחזורי שלם, יהיה עניינה ניכר וסיפורה יתפרסם.	ושבועות הו יום מתן תורה, ומן תעט'ים ד'לך אליום ואכבארה עדה' אלאיאם מן אול אלאעיאד אליה, כמן ינתט'ר וצול אחב אלנאס אליה פאנה יעד אלאיאם באלסאעאת, והד'ה הי עלה' ספירת הע[ו]מר מן יום אנפצאלהם מן מצר אלי יום מתן תורה אלד'י הו כאן אלקצד ואלגאיה בכ'רוג'הם ואביא אתכם אלי, ומא כאן ד'לך אלמשהד אלעט'ים אלא יומא ואחדא, כד'לך תד'כארה פי כל סנה יו[מא](ם) ואחד[א]. אמא אכל אלמצה פלו כאן יומא ואחדא למא שערנא בה ולא תבין אמרה, לאן כת'ירא מא יאכל אלאנסאן אלנוע אלואחד מן אלאטעמה יומין ות'לת'ה, ואנמא יבין אמרה וישהר כ'ברה במדאומה' אכלה דור(א) כאמל(א).
7	ראש השנה: תזכורת לתשובה וכן ראש השנה יום אחד, כי הוא יום תשובה והערת בני האדם מתרדמתם הדתית, ולכן תוקעים בו בשופר, כמו שביארנו במשנה תורה (תשובה ג,ד1), והוא כעין הכנה ופתיחה ליום הצום, כמו שאתה רואה במנהגי עשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכפורים המפורסמים במסורת האומה.	כד'לך ראש השנה יום ואחד אד' הו יום תובה ותנביה אלנאס מן גפלתהם, ולד'לך צ'רב פיה אלשופר כמא בינא פי משנה תורה, וכאנה תוטיה ואפתתאח ליום הצום עלי מא תראה משהור(א) פי את'אר אלמלה מן מלאחט'ה' עשרת ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים.
8	חג הסוכות: השמחה אשר לסוכות, שהמטרה בו היא שמחה וחדווה – משכו שבעה ימים כדי שהדבר יפורסם. עונתו 1) הטעם להיותו בעונה הזאת התבאר בתורה: "[וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה] בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כג,טז), כלומר זמן הרווחה והמנוחה מן העיסוקים ההכרחיים. אריסטו הזכיר זאת בספר התשיעי של "אתיקה", שכך היה הדבר המפורסם אצלם בקרב האומות מאז ומקדם. הוא אמר בלשון זה: "הזבחים הקדומים וההתאספויות היו מתקיימים לאחר איסוף הפירות, כאילו הן קרבנות בשל הרווחה" (אתיקה ניקומכית, ספר ח [לפי מספורנו], פרק 9, פסקה 5), זה לשונו. עונתו 2) ועוד, שהישיבה בסוכה בזמן זה נסבלת: אין חום עז ולא גשם טורד.	אמא ס[ו]כות אלד'י קצד בה אלפרח ואלסרור פסבעה' איאם לישהר אלאמר, ואמא כונה פי הד'א אלפצל פקד בין פי אלתורה עלה' ד'לך באספך את מעשיך מן השדה, יעני וקת אלפרג'ה ואלראחה מן אלאשגאל אלצ'רוריה, וקד ד'כר ארסטו פי תאסעה' אלאכ'לאק אן הכד'א כאן אלאמר אלמשהור פי אלמלל קדימא ענדהם, קאל בהד'א אלנץ אלד'באיח אלקדימה ואלאג'תמאעאת כאנת תכון בעד ג'מע אלת'מאר כאנהא קראבין מן אג'ל אלפרג'ה, הד'א נצה. ואיצ'א פאן סכן אלס[ו]כה פי הד'א אלוקת מחתמל לא חר שדיד ולא מטר מקלק.
9	סוכות ופסח: דעה ומידה שני החגים האלה יחד, כלומר סוכות ופסח, מקנים דעה ומידה: הדעה בפסח היא זיכרון אותות מצרים והנצחתם לדורות, והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות; והמידה היא שהאדם יזכור תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לה' ויזכה בענווה והכנעה באוכלו מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה שאירע לנו; וכן יצא מן הבתים ויגור בסוכות, כמו שעושים האומללים שוכני המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו בימי קדם, "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם]" (ויקרא כג,מג). ועברנו מכך לשכון בבתים מפוארים, על האדמות הטובות והפוריות ביותר, בשל חסדי ה' והבטחותיו לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, משום שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם. כי גם זה ציר שעליו סובבת התורה, כלומר שכל טובה שה' ייטיב והיטיב לנו אינה אלא בזכות אבות, הואיל ושָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח,יט).	והד'אן אלעידאן ג'מיעא אעני ס[ו]כות ופסח יעטיאן ראי(א) וכ'לק(א), אמא אלראי פי פסח פתד'כאר אותות מצרים ותכ'לידהא פי אלאחקאב, ואמא אלראי פי ס[ו]כות פתכ'ליד אותות אלמדבר פי אלאחקאב. ואמא אלכ'לק פהו אן יכון אלאנסאן יתד'כר אבדא איאם אלשדה פי איאם אלרכ'א ליעט'ם שכרה ללה ויחצל לה תואצ'ע וכ'שוע, פי[ ]אכל מצה ומרור פי אלפסח ליד'כר מא ג'רי עלינא, וכד'לך יכ'רג' מן אלביות ויסכן פי אלאכ'צאץ כמא יפעל אלאשקיא סכאן אלברארי ואלקפאר ליתד'כר אן הכד'א כאנת חאלתנא קדימא כי בס[ו]כות הושבתי את בני ישראל וגו', ואנתקלנא מן ד'לך לסכן אלביות אלמזכ'רפה פי אטיב מוצ'ע מן אלארץ' ואכ'צבה באפצ'אל אללה ובמואעידה לאבאינא למא כאנוא קומא כאמלין פי ארא(י)הם וכ'לקהם אעני אברהם ויצחק ויעקב, אד' הד'א איצ'א ממא עליה מדאר אלשריעה, אעני אן כל אנעאם ינעם בה ואנעם אנמא הו בזכות אבות אד' ושמרו דרך י"י לעשות צדקה ומשפט.
10	שמיני עצרת: השלמת השמחה אשר לכך שיוצאים מסוכות לחג אחר, כלומר שמיני עצרת – זאת כדי להשלים בו את השמחות שאי אפשר היה לעשות בסוכות אלא בבתים מרווחים ובמבנים.	ואמא כון ס[ו]כות יכ'רג' מנה לעיד ת'אן אעני שמיני עצרת, פד'לך ליכמל פיה מן אלמסראת מא לא ימכן פעלה בס[ו]כות אלא פי אלדור אלמתסעה ואלמבאני.
11	ארבעת המינים: הדרש ומקומו טעמים דרשניים) אשר לארבעת מינין שבלולב – החכמים ז"ל נתנו לכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות, שדרכן ידועה למי שמבין את דבריהם, שהן מבחינתם כצורת חידודים שירִיים, לא שזוהי משמעות אותו פסוק.	ואמא ארבעת מיני[ן](ם) שבלולב פקד ד'כר אלחכמים ז"ל פי ד'לך תעלילא מא עלי ג'הה' אלדרשות אלתי טריקהא מעלום ענד מן פהם כלאמהם, וד'לך אנהא ענדהם עלי צורה' אלנואדר אלשעריה לא עלי אן ד'לך הו מעני ד'לך אלנץ,
12	שתי התייחסויות) כי בני האדם נחלקו לשתי קבוצות ביחס לדרשות: קבוצה אחת מדמיינת שהם אמרו זאת כדי לבאר את משמעות אותו פסוק; וקבוצה אחרת מזלזלת בהן ושמה אותן לצחוק, מאחר שברור וגלוי שאין זאת משמעות הפסוק. ואותה קבוצה (הראשונה) מתווכחת ומתנצחת כדי לאמת לדעתה את הדרשות ולהגן עליהן, והיא חושבת שזו משמעות הפסוק ושדין הדרש כדין הדינים המקובלים במסורת. אי ההבנה) שני הצדדים אינם מבינים שהן על דרך החידודים השירִיים, שאף בר־דעת אינו מתבלבל בעניינם. אותה דרך היתה מפורסמת בזמנים ההם, והכול היו משתמשים בה כמו שהמשוררים משתמשים במליצות שיריות.	פאנקסם אלנאס פי אלדרשות קסמין, קסם תכ'יל אנהם קאלוא ד'לך עלי ג'הה' תביין מעני ד'לך אלנץ, וקסם אסתכ'ף בהא ואתכ'ד'הא צ'חכה אד' הו בין ואצ'ח אן ליס הד'א הו מעני אלנץ, וד'לך אלקסם צ'ארב וכאבר עלי תצחיח אלדרשות בזעמה ואלמחאמאה להא, וט'ן אן ד'לך הו מעני אלנץ ואן חכם אלדרש(ות) חכם אלאחכאם אלמרויה, ולם יפהם אלפריקאן אנהא עלי ג'הה' אלנואדר אלשעריה אלתי לא ילבס אמרהא עלי ד'י פהם. ושהרת תלך אלטריקה פי ד'לך אלזמאן, ואסתעמלהא אלכל כמא יסתעמלון אלשערא אלאקאויל אלשעריה,
13	דוגמה) הם ז"ל אמרו: "תאני (=שנה) בר קפרא: 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' (דברים כג,יד) – אל תקרא 'אזֵינך' אלא 'אָזנך', מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו" (בבלי כתובות טו,א). מי ייתן וידעתי האם לשיטת הבורים הללו אותו תנא ז"ל האמין שזה פירושו של פסוק זה, ושזו מטרתה של מצוה זו, ושהיתד היא האצבע, ו"אזינך" הן האזניים! איני חושב שאף אחד משלמי השכל סבור כך. אלא זהו חידוד שירי שנון מאוד, המזרז למידה טובה, והיא שכמו שאסור לומר ניבול פה אסור גם לשומעו. והוא הסמיך זאת לפסוק על דרך הדימויים השיריים. וכך כל מה שנאמר בדרשות: "אל תקרא כך אלא כך" – זוהי משמעותו. חרגתי מן העניין, אבל זוהי הערה מאלפת שכּל בר־דעת מן הדתיים הרבניים (=שאינם קראים) זקוק לה. אשוב אל מסגרת דיוננו.	קאלוא ז"ל ת[א]ני בר קפרא ויתד תהיה לך על אז[י]נך אל תקרא אז[י]נך אלא אזנך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו. יא לית שערי הל הד'א אלתנא [ז"ל] ענד האולא אלג'אהלין הכד'א יעתקד פי שרח הד'א אלנץ, ואן הד'א הו גרץ' הד'ה אלמצוה, ואן אליתד הי אלאצבע, ואז[י]נך הי אלאד'נ[י](א)ן, מא אט'ן אחד(א) מן אלסאלמי אלעקול ירי הד'א, בל הד'א נאדר שערי מליח ג'דא חץ' בה עלי כ'לק כרים, והו אן כמא יחרם קול אלפואחש יחרם סמאעהא, ואסנד ד'לך לנץ עלי ג'הה' אלתמת'ילאת אלשעריה. והכד'א כל מא יקאל פי אלדרשות אל תקר[א](י) כך אלא כך הד'א מענאה. וקד כ'רג'ת ען אלגרץ', לכנהא פאידה יחתאג' אליהא כל ד'י עקל מן אלמתשרעין (ו)אלרבאנין. וארג'ע אלי נסק כלאמנא.
14	ארבעת המינים: ביטויי השמחה הטעם) מה שנראה לי לגבי ארבעת מינין שבלולב, שהוא שמחה וחדווה ביציאתם מן המדבר, שהיה "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ,ה) אל מקומות עצי פרי ונהרות. לזיכרון הדבר נלקחים הפרי הנאה ביותר שלה (=אתרוג), והצמח בעל הריח הטוב ביותר (=הדס), ובעל העלים היפים ביותר (=לולב דקל), וכן העשב היפה ביותר, כלומר ערבי נחל. ארבעת המינין האלה הם אלה שנכללים בהם שלושה דברים: קלות ההשגה) הראשון, היותם שכיחים בארץ ישראל באותו זמן, כך שכל אחד יכול להשיג אותם. יופי) והעניין השני, יפי מראם ורעננותם, כשמהם בעלי ריח טוב, והם אתרוג והדס, ואילו לולב וערבה חסרי ריח רע או טוב. השתמרות) והעניין השלישי, שהם נשארים רעננים במשך שבעה ימים, דבר שאינו אפשרי באפרסקים וברימונים ובחבושים ובאגסים וכיוצא בהם.	ואלד'י יבדו לי פי ארבעת מינין שבלולב אנה פרח וסרור בכ'רוג'הם מן אלמדבר אלד'י כאן לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות אלי מואצ'ע אלאשג'אר אלמת'מרה ואלאנהאר, פאכ'ד' לתד'כאר ד'לך אג'מל ת'מרהא ואטיבה ראיחה, ואחסן ורקהא, ואחסן עשבהא איצ'א אעני ערבי נחל, והד'ה אלארבעת מינין הי אלתי ג'מעת ת'לת'ה אשיא, אחדהא כת'רה' וג'ודהא פי ארץ ישראל פי ד'לך אלוקת פיקדר כל אחד עליהא, ואלמעני אלת'אני (א)ג'מ[א]ל מנט'רהא ונצ'ארתהא, ומנהא טיבה' אלראיחה והי אתרוג והדס, אמא לולב וערבה פעאדם אלנתן ואלטיב, ואלמעני אלת'אלת' דואמהא עלי נצ'ארתהא מדה' סבעה איאם, מא לא יתהיא ד'לך פי אלכ'וך' ואלרמאן ואלספרג'ל ואלכמת'רי ונחוהא: