חלק ג, פרק מז

חלק ג, פרק מז

קבוצה יב: טומאות וטהרות

1	פתיחה המצוות שהקבוצה השתים עשרה כוללת הן אלה שמנינו בספר טהרה. אף על פי שכבר ציינו את תועלתן באופן כללי (ג,לה12), נוסיף לכך ביאור וניתן טעם לקבוצה זו כראוי, ולאחר מכן (פסקה 11 ואילך) אתן טעם לכמה ממצוותיה שטעמיהן התבררו לי.	אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלת'אניה' עשר(ה) הי אלתי אחצינאהא פי ספר טהרה. ואן כנא קד ד'כרנא פאידתהא עלי אלתג'מיל פאנא נזיד ד'לך ביאנא ונעלל הד'ה אלג'מלה כמא ינבגי, ובעד ד'לך אעלל מן אחאדהא מא באנת לי עלתה.
2	הקדמה: עקרון יסוד בתורה הוא הקלת טורח עבודות האל ואומר, שתורת ה' זו שנצטווה בה משה רבינו ועל כן יוחסה אליו, באה רק להקל את עבודות האל ולהפחית את הטורח. וכל דבר ממנה שאולי תדמיין שיש בו צער או טורח קשה – הוא רק משום שאינך יודע את המנהגים והשיטות שהיו מצויים באותם ימים. עליך להשוות בין פולחן של שריפת אדם את בנו, לבין שריפה של בן יונה. לשון התורה: "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב,לא). אלה היו עבודותיהם לאלוהיהם, וכנגד זאת מכלל עבודותינו: שנשרוף בן יונה, ואף מלוא כף סולת. הדגמה א) לפי בחינה זו ננזפה אומתנו בעת מרדהּ ונאמר לה: "עַמִּי, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי!" (מיכה ו,ג). הדגמה ב) וכן נאמר בעניין זה: "הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה? מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ [לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ?]" (ירמיהו ב,לא). כלומר: איזה טורח מייגע היה להם בתורה הזאת עד שעזבו אותה? וכבר קרא לנו יתעלה ואמר: "מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי [וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?]" (שם,ה). והכוונה בכל הכתובים האלה אחת היא. זוהי הקדמה חשובה, שֶאַל־לָהּ לסור מדעתך, ואחריה אומר:	פאקול אן הד'ה שריעה' אללה אלמאמור בהא משה רב[י]נו פנסבת אליה, אנמא ג'את לתסהיל אלעבאדאת ותכ'פיף אלכלף, וכל מא עסאה אן תתכ'ילה מנהא אנה פיה משקה או כלפה צעבה אנמא ד'לך בכונך לא תעלם תלך אלסיר ואלמד'אהב אלמוג'ודה פי תלך אלאיאם, ינבגי לך אן תקאיס בין אן יחרק אלאנסאן ולדה תעבדא או יחרק פרך' חמאם, נץ אלתורה כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. הד'ה כאנת עבאדתהם לאלהתהם, ומן עבאדתנא פי נט'יר הד'א אן נחרק פרך' חמאם, בל מלו כף סמיד'א. ובחסב הד'א אלאעתבאר ונבת מלתנא פי חאל רדתהא וקיל להא עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי, וקיל איצ'א פי הד'א אלמעני המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמרו עמי רדנו ו[כ](ג)ו', יעני אי כלפה שאקה כאנת להם פי הד'ה אלשריעה חתי מרקוא מנהא. וקד נאדאנא תע(א)לי וקאל מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי ו[כ](ג)ו', אלגרץ' פי הד'ה אלנצוץ כלהא גרץ' ואחד. פהד'ה מקדמה כבירה לא תברח מן ד'הנך. ובעדהא אקול.
3	מטרת הטומאה היא להביא ליראת המקדש כבר ביארנו (ג,מה11) שכל הכוונה במקדש היתה שתושג היפעלות לפונה לבוא אליו, ושיפחד ויירא, כמו שנאמר: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט,ל; כו,ב). וכל דבר נכבד, ככל שהקרבה אליו מתמדת, יפחת המעמד שלו בנפש ותמעט ההיפעלות שתושג ממנו. החכמים ז"ל כבר העירו (ראו בבלי חגיגה ז,א) על עניין זה ואמרו שאין רצוי להיכנס למקדש בכל עת, והסמיכו זאת למה שנאמר: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ [פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ]" (משלי כה,יז).	קד בינא אן אלקצד כלה כאן ב[אל]מקדש חצול אנפעאל לקאצדה, ואן יכ'אף וירהב כמא קאל ומקדשי תיראו. וכל שי מעט'ם אד'א דאמת מבאשרתה נקץ מא פי אלנפס מנה ויקל מא כאן יחצל בה מן אלאנפעאל, קד נבהוא אלחכמים ז"ל עלי הד'א אלמעני וקאלוא אנה לא יסתחב דכ'ול אלמקדש פי כל וקת, ואסנדוא ד'לך לקולה הוקר רגלך מבית רעך (פן ישבעך ושנאך).
4	מכיוון שזו היתה המטרה, אסר יתעלה על הטמאים להיכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטְמָאוֹת, כך שכמעט לא תמצא אדם טהור אלא לעתים רחוקות. שלב א) כי אם יינצל ממגע נבלה לא יינצל ממגע אחד משמונה שרצים המרבים ליפול בבתים ובמאכלים ובמשקים, ונפוץ הוא שבני אדם נתקלים בהם; ב) ואם יינצל מזה, לא יינצל ממגע נדה או זבה או זב או מצורע או משכבן; ג) ואם יינצל מזה לא יינצל משכיבת אשתו או מקֶרי. ד) ואפילו נטהר מטמָאות אלה, אסור לו להיכנס למקדש עד שיעריב שמשו, ואסור לו להיכנס למקדש בלילה, כמו שהתבאר במדות (משנה, מידות א,ח) ובתמיד (משנה, תמיד א,א). ובאותו לילה יש אפשרות סבירה שהוא ישמש מיטתו, או יקרה לו אחד מן הגורמים לטומאה, וכך ישכים ויהיה (טמא) בבוקר כמו שהיה אתמול.	פלמא כאן הד'א הו אלקצד, נהי תע(א)לי אלטמאים ען דכ'ול אלמקדש, מע כת'רה' אנואע אלטמאות חתי יכאד אן לא תג'ד שכ'צא טאהרא אלא קליל(א), לאנה אן סלם מן למס נבלה מא יסלם מן למס אחד שמ[ו]נה שרצים אלכת'ירה' אלסקוט פי אלמנאזל ופי אלאטעמה ואלאשרבה וכת'יר(א) מא יעת'ר בהא אלאנסאן, ואן סלם מן הד'א מא יסלם מן למס נדה או זבה או זב או מצורע או משכבן, ואן סלם מן ד'לך מא יסלם מן שכיבת אשתו או מן קרי, וחתי לו תטהר מן הד'ה אלטמאות פלא יג'וז לה דכ'ול אלמקדש חתי יעריב שמשו, ולא יג'וז דכ'ול אלמקדש באלליל כמא תבין פי מדות ותמיד, ופי לילתה תלך קד יג'אמע עלי אלאכת'ר או יחדת' לה אחד אסבאב אלטומאה, פיצבח פי יומה מת'ל אמסה,
5	כל זה יהיה סיבה לריחוק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת. ידוע לך לשונם (של חז"ל) "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל" (משנה יומא ג,ג). בפעולות אלה תתמיד היראה ותושג ההיפעלות המביאה להכנעה המבוקשת.	פיכון הד'א כלה סבבא ללבעד מן אלמקדש ואן לא יטרק פי כל חין. וקד עלמת נצהם אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל. פבהד'ה אלאפעאל תדום אליראה ויחצל אלאנפעאל אלמודי ללכ'שוע אלמקצוד.
6	קושי הטהרה בהתאם לשכיחות הטומאה לצורך הרחקה מהמקדש ככל שהטומאה נפוצה יותר, כך הטהרה ממנה קשה יותר ומאוחרת יותר. טומאת מת) הימצאות עם מתים תחת קורת גג אחת, בפרט של קרובים ושכנים, היא נפוצה יותר מכל טומאה. ואין מיטהרים ממנה אלא באפר הפרה, שהימצאותו נדירה, ואחרי שבעה ימים. נידות) הזיבוּת והנִדוּת נפוצות יותר ממגע טמא, ולכן דבר זה מצריך שבעת ימים, והנוגע בהם – יום אחד. מחוסרי כפרה) טהרת זב וזבה ויולדת אינה נשלמת אלא בקרבן, משום שזה נפוץ פחות מהנִדוּת.	וכלמא כאנת אלטומאה אכת'ר וג'וד(א) כאן אלטהר מנהא אעסר ואבעד זמא[ן](נא), מסאקפה' אלאמואת ובכ'אצה אלאקארב ואלג'יראן הי אכת'ר וג'וד(א) מן כל טומאה, פלא טהר מנהא אלא באפר הפרה בשד'וד' וג'ודה ובעד סבעה' איאם. ואלזיבות ואלנדות אכת'ר וג'וד(א) מן מלאמסה' טמא, פלד'לך יחתאג' ד'לך שבעת ימים, ואלד'י ידנו בהם יו[ם](מא) (ו)אחד(א). ולא יכמל טהר זב וזבה ויולדת אלא בקרבן לאן ד'לך אקל וקוע(א) מן אלנדות,
7	תכליות דיני הטומאה והדגשת ההגבלה רק למקדש כל אלה, כוונתי לנדה וזבה וזב ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע, הם גם דברים הנחשבים למטונפים. וכך הושגו על ידי דינים אלה תכליות רבות. א) האחת: התרחקות מטינופים. ב) השנייה: שמירת המקדש. ג) השלישית: התחשבות בדבר המפורסם והרגיל, לאור הטורח המייגע שהיה אצל הצאבים בעניין הטומאה, כפי שתשמע כעת. ד) הרביעית: הקלת אותו קושי, ושעניין הטומאה והטהרה לא ימנע מהאדם להתעסק בעיסוקיו. כי עניין זה של טומאה וטהרה אינו קשור אלא בקֹדש וקדשים ותו לא: "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא" (ויקרא יב,ד). ואילו לגבי כל שאר הדברים – אין בו עוון אם יישאר טמא ככל שיחפוץ, ויאכל חולין טמאין כפי שיחפוץ.	והד'ה כלהא איצ'א אמור מסתקד'רה אעני נדה וזב[ה] וזב(ה) ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע. פחצלת בהד'ה אלאחכאם גאיאת כת'ירה, אחד(א)הא אג'תנאב אלקד'אראת, ואלת'אניה חמאיה' אלמקדש, ואלת'אלת'ה מראעאה' אלמשהור אלמעתאד, לאן כאן מן כלף אלצאבה אלשאקה פי אמר אלנג'אסה מא סתסמעה אלאן, ואלראבעה תכ'פיף תלך אלמשקה וכון אלאנסאן לם יעקה אמר אלטומאה ואלטהרה ען שגל מן אשגאלה, לאן הד'א אמר אלטומאה ואלטהרה לא יתעלק גיר בקדש וקדשים לא גיר, בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, אמא מא סוי ד'לך פלא ג'נאח עליה אן יבקי טמא מא שא, ויאכל חולין טמאין כיף שא.
8	הדבר המפורסם במנהגי הצאבים עד זמננו זה בארצות המזרח, כוונתי לשרידי הזורואסטרים, הוא שהנדה נמצאת בבית לבדה, ושורפים את המקומות שהיא הולכת עליהם, ומי שמדבר איתה נטמא, ואפילו נשבה רוח ועברה על הנידה ועל הטהור – נטמא. ראה מה רב ההבדל בין זה לבין דברינו: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה – נדה עושה לבעלה, חוץ מרחיצת פניו [ידיו ורגליו ומזיגת הכוס והצעת המיטה בפניו, גזירה שמא יבוא לידי עבירה]" (בבלי כתובות סא,א; משנה תורה, אישות כא,ח; איסורי ביאה יא,יט). הדבר האסור היחיד הוא לקיים איתה יחסי מין במשך ימי טינופה ולכלוכה. וממנהגיהם המפורסמים עד זמננו זה, שכל מה שמתנתק מן הגוף – שיער, ציפורניים או דם – הרי הוא טמא. ולכן הם מחשיבים כל סַפָּר לטמא משום שהוא נוגע בדם ובשיער, וכל מי שמסתפר טובל במי מעיין. יש אצלם דברים רבים מאוד בדומה לטורח הזה, ואילו אנחנו איננו מקפידים על טומאה וטהרה אלא בקֹדש ומקדש.	ואלמשהור מן מד'אהב אלצאבה אלי זמאננא הד'א פי בלאד אלמשרק אעני בקיה' אלמג'וס, אן אלנדה תכון פי דאר עלי חדתהא ותחרק אלמואצ'ע אלתי תמשי עליהא, ומן כלמהא אנתג'ס, ולו הב ריח וג'אזת עלי אלטאמת' ועלי אלטאהר אנתג'ס. פארי כם בין הד'א ובין קולנא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו ו[כ](ג)ו', ולם יחרם מנהא אלא נכאחהא טול איאם קד'ארתהא ומרת'תהא. ומן משהור מד'הבהם אלי זמאננא הד'א, אן כל מא ינפצל מן אלג'סם מן שער או ט'פר או דם פאנה נג'ס, ולד'לך כל מזין ענדהם נג'ס לכונה ימס אלדם ואלשער, וכל מן יחתלק יגטס פי מא נאבע, ומת'ל הד'ה אלכלף ענדהם כת'ירה ג'דא, ונחן לא נראעי טומאה וטהרה אלא לקדש ומקדש.
9	המונחים קדושה וטומאה, הקדושה המתמדת אינה הטהרה למקדש אשר לדבריו יתעלה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי [וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם...]" (ויקרא יא,מד) – אין הם על עניין טומאה וטהרה כלל. לשון ספרא (אחרי מות ח,ג): "זו קדושת מצוות". וכן על דבריו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט,ב); אמרו (חז"ל): "זו קדושת מצוות" (ראו ספרי במדבר קטו). לכן נקראת גם העבירה על המצוות "טומאה", כמו שנאמר על המצוות היסודיות והעיקריות, שהן עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. א) על עבודה זרה נאמר: "כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי" (ויקרא כ,ג). ב) על גלוי עריות: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה [כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם]" (שם יח,כד). ג) ועל שפיכות דמים נאמר: "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת הָאָרֶץ [אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ]" (במדבר לה,לד; ושם: וְלֹא תְטַמֵּא).	ואמא קולה תע(א)לי והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני פליס הו פי מעני טומאה וטהרה בוג'ה, נץ ספרא זו קדושת מצות. וכד'לך קולה קדושים תהיו, קאלוא זו קדושת מצות. ולד'לך יתסמי אלתעדי עלי אלמצות איצ'א טומאה, קאל פי אמהאת אלמצות ואצולהא אלתי הי עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, פי עבודה זרה קאל כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי, ופי גלוי עריות אל תטמאו בכל אלה ו[כ](ג)ו', ופי שפיכות דמים קאל ולא תטמאו את הארץ ו[כ](ג)ו',
10	הרי התברר ש"טומאה" נאמרת באופן רב־משמעי, בשלוש משמעויות. א) היא נאמרת על מרי ועבירה על המצוּוה במעשה או בדעה; ב) ועל טינופים ולכלוכים: "טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ" (איכה א,ט); ג) ועל אותם עניינים דמיוניים, כלומר מגע במשהו או משא של משהו או הימצאות תחת קורת גג אחת עם משהו. על מין זה האחרון אמרנו: "אין דברי תורה מקבלין טומאה" (קריאת שמע ד,ח; ספר תורה י,ח). וכן "קדושה" נאמרת באופן רב־משמעי, בשלוש משמעויות כנגד שלוש משמעויות אלה.	פקד באן אן טומאה תקאל באשתראך עלי ת'לת'ה מעאני, תקאל עלי אלעציאן וכ'לאף אלמאמור בה מן פעל או ראי, ועלי אלקד'אראת ואלמרת'את טמאתה בשוליה, ועלי הד'ה אלמעאני אלמתוהמה אעני למס הד'א או חמל הד'א או מסאקפה' הד'א, וען הד'א אלנוע אלאכ'יר קלנא אין דברי תורה מקבלין טומאה. וכד'לך אלקדושה מקולה באשתראך עלי ת'לת'ה מעאני מקאבלה להד'ה אלמעאני אלת'לת'ה.
11	טהרת הכהנים: עקב דרישות התפקיד טהרת כהן) כיוון שאי אפשר להיטהר מטומאת מת אלא אחרי שבעה ימים, וצריך גם שיימצא אפר פרה; והיה צורך בכהנים תמיד שייכנסו אל המקדש להקריב – לכן אסר על כל כהן טומאת מת דווקא, פרט להכרח גדול הקשה על הטבע (האנושי), כלומר להימנע ממגע עם ההורים והבנים והאחים. טהרת כהן גדול) בשל גודל הצורך שכהן גדול יהיה במקדש תמיד, משום שנאמר "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד" (שמות כח,לח), נאסרה עליו טומאה למת לגמרי, אפילו לאותם קרובים. הוכחה) הלא תתבונן כיצד לא כלל באיסור הזה את הנשים: "'בְּנֵי אַהֲרֹן' (ויקרא כא,א) – ולא בנות אהרן" (בבלי יבמות פה,א ועוד; משנה תורה אבל ג,יא), משום שאין צורך בנשים בהקרבה.	ולמא כאנת טומאת מת לא יצח אלטהר מנהא אלא בעד סבעה' איאם ובוג'וד אפר פרה איצ'א, וכאן אלכהנים מחתאג'[ין](א) אליהם דאימא לדכ'ול אלמקדש ללתקריב, לד'לך נהי כל כהן ען טומאת מת כ'אצה אלא ללצ'רורה אלוכידה אלתי יעסר אמרהא עלי אלטבאע, אעני תרך מבאשרה' אלואלדין ואלבנין ואלאכ'וה. ולשדה' אלחאג'ה לדואם כהן גדול במקדש לקולה והיה על מצחו תמיד נהי ען אלטומאה למת אצלא, ולו להאולא אלאקארב, אלא [תתאמל](תרי) כיף לא יעם הד'א אלנהי אלנסא, בני אהרן ולא בנות אהרן, לכון אלנסא גיר מחתאג' אליהן פי אלתקריב.
12	הטעמים לכפרת טומאת מקדש וקודשיו מכיוון שאי אפשר שלא יהיה מי שיסיח דעתו וייכנס אל המקדש טמא, או יאכל קדשים (=קרבנות) כשהוא טמא; ויש שיעשה זאת כשהוא מזיד, כמו שרוב הרשעים עוברים עבירות חמורות כשהם מזידים – לכן קרבנות מכפרים) ציווה על קרבנות שיכפרו על טומאת מקדש וקדשיו, מהם לזדון ומהם לשגגה למיניהם, והם שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר המשתלח, כמו שהתבאר במקומותיו (ג,מו24;27; שגגות יא,ט), כדי שהמזיד לא יחשוב שהוא לא עבר עבירה חמורה כאשר טִמא מקדש ה', אלא יֵדע שנתכפר לו בשעיר, נאמר: "[וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם] וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם [בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם]" (ויקרא טו,לא), ציץ מכפר) ונאמר: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים [אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם]" (שמות כח,לח). עניין זה חזר ונאמר פעמים רבות.	ולמא לם יכן בד מן אן יסה[א](ו) שכ'ץ וידכ'ל אלמקדש טמא או יאכל קדשים והו טמא, וקד יפעל ד'לך והו מזיד כמא ירתכב אכת'ר אלרשעים כבאיר אלמעאצי והם מזידים, לד'לך אמר בקרבנות תכפר על טומאת מקדש וקדשיו, מנהא שי לזדון, ומנהא שי לשגגה עלי אנואעהא, והי שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר המשתלח כמא בין פי מו[א]צ'עה, חתי לא יט'ן אלמזיד אנה לם ירתכב עט'ימה למא טמא מקדש י"י, בל יעלם אנה נתכפר לו בשעיר, קאל ולא ימותו בטמאתם, וקאל ונשא אהרן את עון הקדשים ו[כ](ג)ו', ותכרר הד'א אלמעני כת'יר(א).
13	הטעמים למצוות צרעת טומאת צרעת) אשר לטומאת צרעת – כבר ביארנו את עניינה (טומאת צרעת טז,י). וגם החכמים ז"ל ביארו זאת (תוספתא נגעים ו,ו ועוד) והודיעונו אותו, ושהעיקרון המוסכם לגביה הוא שהיא עונש על לשון הרע. ושאותו שינוי מתחיל בכתלים, ואם חזר בתשובה – הרי זו המטרה. ואם התמיד בחטאו – עובר שינוי זה אל יצועיו ורהיטי ביתו, ואם התמיד בחטאו – הוא מתפשט לבגדיו, ואז לגופו. זהו נס שהונצח באומה, כמו מי שׂוֹטָה. תועלתה של האמנה זו ברורה, בנוסף לכך שהצרעת מידבקת, וכל בני האדם נגעלים ממנה, כדבר טבעי כמעט. טהרת צרעת) אשר לכך שהטהרה ממנה היא בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים – כבר ניתן לכך טעם במדרשות, אבל אין זה מתאים למטרתנו, ועד היום לא נודע לי טעמו של דבר מכך, וגם לא מה הטעם של עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת בפרה אדומה; וכן אֲגוּדַּת אֵזוֹב שמזים בה את דם הפסח – לא מצאתי דבר להיסמך עליו בשאלה מדוע יוחדו מינים אלה.	אמא טומאת צרעת פקד בינא אמרהא. ואלחכמים ז"ל איצ'א בינוא ד'לך ואעלמונא בה, ואן אלאצל אלמקרר פיהא אנהא עקאב עלי לשון הרע, ואן ד'לך אלתגיר יבתדי פי אלחיטאן, פאן תאב פד'לך הו אלמקצוד, ואן דאם עלי עציאנה תעדי ד'לך אלתגיר לפראשה ואת'את' ביתה, ואן אסתמר עלי עציאנה אמתד לת'יאבה, ת'ם לג'סמה. והד'א מעג'ז כ'לד פי אלמלה מת'ל מי שוטה. ופאידה' הד'א אלאעתקאד בינה' אלנפע, מצ'א[ף](פא) אלי כון אלברץ יתעדי ואלנאס כאפה יעאפונה יכאד אן יכון ד'לך באלטבע. ואמא כון אלטהר מנה בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים פקד עלל ד'לך פי אלמדרשות, לכן לא יליק בגרצ'נא, ומא עלמת אנא אלי הד'א אלוקת עלה' שי מן ד'לך. ולא מא עלה' עץ ארז ואזוב ושני תולעת פי פרה אד[ו]מה. וכד'לך אג[ו]דת אזוב אלתי תרש בהא דם אלפסח לם אג'ד שיא אסתנד אליה פי תכ'ציץ הד'ה אלאנואע.
14	הטעמים לטהרת אפר פרה אדומה הפרה כקרבן חטאת) אשר לטעם לכך שפרה אדומה נקראת "חַטָּאת" (במדבר יט,ט;יז) – הוא משום שעל ידה נשלמת טהרתו של הנטמא למת ואחר כך הוא יכול להיכנס אל המקדש. כי מאז שנטמא למת אסור היה לו להיכנס למקדש ולאכול את הקדשים לעולם, לולא פרה זו שנשאה חטא זה, כמו הציץ המרצה על הטומאה וכמו שעירים הנשרפים. טומאת המתעסק) ולכן נעשה עוסק בפרה ובשעירים הנשרפים מטמא בגדים כמו שעיר המשתלח, שמאמינים שמרוב החטאים שנשא נטמא הנוגע בו.	ואמא עלה' תסמיה' פרה אד[ו]מה חטאת פהו כונהא יתם בהא טהארה' מן נטמא למת וידכ'ל אלמקדש בעד ד'לך אלמעני, אנה מנד' אנתג'ס למת פקד חרם עליה דכ'ול אלמקדש ואכל אלקדשים לעולם, לולא הד'ה אלפרה אלתי תחמלת הד'א אלחטא, מת'ל אלציץ אלד'י הו מרצה על הטומאה, ומת'ל שעירים הנשרפים. ולהד'א צאר עוסק בפרה ובשעירים הנשרפים מטמא בגדים מת'ל שעיר המשתלח אלד'י יעתקד אנה מן עט'ים מא תחמלה מן אלאת'אם ינג'ס מן דנא מנה.
15	חתימה הרי נתנו טעם למה שידענו לתת לו טעם מקבוצה זו כפי שנראה לנו.	פקד עללנא מן הד'ה אלג'מלה מא עלמנא תעלילה חסב מא יבדו לנא: