חלק ג, פרק מח

חלק ג, פרק מח

קבוצה יג: איסורי אכילה

1	פתיחה המצוות שהקבוצה השלוש עשרה כוללת הן אלה שמנינו בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות שחיטה (בספר קדושה) ובהלכות נדרים ונזירות (בספר הפלאה). כבר ביארנו בחיבור זה (ג,לה13) ובפירוש לאבות (שמונה פרקים ד) את תועלתה של קבוצה זו באופן מעמיק ויסודי מאוד, ואנו נוסיף על כך ביאור תוך התחקות אחר המצוות הפרטיות המנויות שם.	אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלת'אלת'ה' עשר(ה) הי אלתי אחצינאהא פי הלכות מאכלות אסורות, ופי הלכות שחיטה, ופי הלכות נדרים ונזירות, וקד בינא פי הד'ה אלמקאלה ופי שרח אבות פאידה' הד'ה אלג'מלה בכלאם מסתקצי בליג ג'דא, ונחן נזיד ד'לך ביא[ן](נא) בתתבע אחאד אלמצות אלמחצאה הנאך.
2	הכלל: המאכלים האסורים רעים לגוף ואומר, שכל המאכלים שאסרה עלינו התורה – תזונתם של כולם מגונה. ואין במה שנאסר עלינו מה שאפשר לחשוב בטעות שאין בו נזק פרט לחזיר ולחֵלב. ואין הדבר כן, חזיר) כי החזיר לח יותר מן הראוי ורבה בו הפסולת, והתורה תיעבה אותו בעיקר משום גודל טינופו והיותו ניזון מן הטינופת. ידוע לך שהתורה הקפידה שלא יראו זיהומים אפילו בשדה, במחנה, וכל שכן בתוך הערים. ואילו היו ניזונים מחזיר היו נעשים השווקים, ואף הבתים, מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות הפרנקים (=אירופה הנוצרית) היום. ידועים לך דבריהם ז"ל: "פי חזיר – כצואה עוברת דָּאמֵי (=דומה)" (בבלי ברכות כה,א). חֵלֶב) וכן חלבי הקרביים משביעים ומקלקלים את העיכול ומולידים דם קר וצמיגי, ומוטב שיישרפו. דם, נבלה, טרפה) וכן הדם והנבלה קשים לעיכול ורעים לתזונה, וידוע שהטרפה – תחִלת נבלה היא (מאכלות אסורות ד,יז3).	פאקול, אן כל מא חרמתה אלשריעה עלינא מן אלמאכל כלהא גד'א(ו)הא מד'מום, וליס פי מא חרם עלינא מא יוהם אנה לא צ'רר פיה אלא אלכ'נזיר ואלשחם, וליס אלאמר כד'לך, פאן אלכ'נזיר ארטב ממא ינבגי וכת'יר אלפצ'לאת, ואכת'ר מא כרהתה אלשריעה (לכת'רה')[לשדה'] קד'ארתה ואגתד'א(י)ה באלאקד'אר, וקד עלמת משאחחה' אלשריעה [עלי] רויה' אלאוסאך' ולו פי אלפחץ פי אלמעסכר פכיף פי דאכ'ל אלמדן, ולו אתכ'ד'ת אלכ'נאזיר גד'א(א) לצארת אלאסואק בל אלביות אקד'ר מן בית הכסא כמא תרי בלאד אלפרנג' אלאן, קד עלמת קולהם ז"ל פי חזיר כצואה עוברת ד[א]מי. וכד'לך שחום אלבט[ו]ן תשבע ותפסד אלהצ'ם ותולד דמא בארדא לזג'א, ואלחרק כאן אולי בהא. וכד'לך אלדם ואלמיתה עסרה' אלהצ'ם רדיה' אלגד'א, ומעלום אן אלטרפה תחלת נבלה היא.
3	סימני הכשרות אינם סיבה אלא סימן) דע שסימנים אלה – כוונתי להעלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמה, וסנפיר וקשקשת בדגים – אין מציאותם סיבת ההיתר ולא העדרם סיבת האיסור, אלא הם סימנים שבעזרתם ניתן להבדיל בין מין משובח למין מגונה.	ואעלם אן הד'ה אלעלאמאת אעני אלאג'תראר ואנשקאק אלט'לף פי אלבהאים, ואלאג'נחה ואלפלוס פי אלסמך, ליסת וג'ודהא סבב אלחל, ולא עדמהא סבב אלחרמאן, ואנמא הי עלאמה יעלם בהא אלנוע אלמחמוד מן אלנוע אלמד'מום.
4	גיד הנשה ואבר מן החי: זיכרון ורחמים גיד הנשה) אשר לטעמו של גיד הנשה – הוא מפורש בפסוקים (בראשית לב,לג). אבר מן החי) אשר לטעמו של אבר מן החי – הוא שהדבר מקנה אכזריות, וכך היו עושים גם מלכי הגוים אז. וכן היו עושים גם לעבודה זרה, כוונתי שהיו חותכים מן הבהמה אבר מיוחד ואוכלים אותו.	אמא עלה' גיד הנשה פמנצוצה. ואמא עלה' אבר מן החי פהי כונה יכסב קסאוה, והכד'א איצ'א כאן יפעל מלוך אלגוים חיניד', וכד'לך איצ'א כאן יפעל לעבודה זרה, אעני אנה כאן יקטע מן אלבהימה עצ'ו מכ'צוץ ויוכל,
5	השערה לגבי בשר בחלב אשר לאיסור בשר בחלב – מעבר לכך שהוא בלי ספק מזון גס מאוד וגורם למלאות רבה, אין זה רחוק לדעתי שיש בכך קשר לעבודה זרה; ייתכן שכך היו אוכלים באחת מעבודותיה או באחד מחגיהם. מה שמחזק זאת לדעתי הוא שבראשית הציווי על איסור בשר בחלב הוא נזכר פעמיים דווקא עם הזכרת חובת העלייה לרגל "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות כג,יז; לד,כד). והריהו כאילו אומר: "בעלותכם לרגל וכניסתכם אל בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (שם כג,יט; לד,כו) – לא תבשל מה שתבשל שם בצורה כזאת כמו שהם היו עושים". זה הטעם החזק ביותר לדעתי לאיסורו, אך לא ראיתי זאת כתוב בספרי הצאבים שעיינתי בהם.	ואמא תחרים בשר בחלב פמע כונה גד'א(א) גליט'(א) ג'דא בלא שך ויוג'ב אמתלא(א) כת'ירא, פמא יבעד ענדי אן יכון לעבודה זרה פי ד'לך מדכ'ל, לעל הכד'א כאן יוכל פי עבאדה מן עבאדאתהא או פי עיד מן אעיאדהם, וממא יאכד הד'א ענדי כון תחרים בשר בחלב אנמא ד'כרה מרתין פי אול אלתשריע בה ענד ד'כרה פריצ'ה' אלחג' שלש פעמים בשנה (וגו'), פכאנה יקול ענד חג'כם ודכ'ולכם לבית י"י אלהיך לא תטבך' מא תטבך' הנאך עלי צורה' כד'א כמא כאנוא הם יפעלון. הד'א הו אלאקוי ענדי פי עלה' חרמאנה, לכני לם אר ד'לך מסטורא פי מא טאלעתה מן כתב אלצאבה.
6	איסורי הרג וציד של בעלי חיים: רחמים שחיטה) אשר לציווי על שחיטת בעלי החיים – הוא הכרחי. כי המזון הטבעי לאדם הוא רק מן הזרעים הצומחים מן הארץ ומבשר בעלי החיים. והבשר המובחר ביותר הוא שהותר לנו לאוכלו, וזה דבר שאין רופא שאינו יודע. ומכיוון שההכרח במזון טוב מצריך להורגו – כיוונה התורה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענות אותו בשחיטה קלוקלת, ואין לנחור אותו ולא לחתוך ממנו אבר, כמו שביארנו (ג,כו6).	ואמא אלאמר בד'בח אלחיואן פצ'רורי, וד'לך אן אלגד'א אלטביעי ללאנסאן אנמא הו מן אלחבוב אלנאבתה מן אלארץ' ומן לחום אלחיואן, ואפצ'ל אללחום הו אלד'י אביח לנא אכלה, והד'א מא לא יג'הלה טביב. פלמא דעת צ'רורה' ג'ודה' אלגד'א לקתלה קצד אסהל מ[י](ו)תה לה, וחרם אן יעד'ב באלד'בח אלפאסד ולא ינחר ולא יקטע מנה עצ'ו[א] כמא בינא.
7	אותו ואת בנו) וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כסייג והרחקה שמא יישחט מבין שניהם הבן אל מול האם, כי זהו צער גדול מאוד לבעל החיים. משום שאין הבדל בין צער האדם מכך לצער שאר בעלי החיים; כי אהבת האם וחמלתה על בנה אינה נובעת מן ההיגיון אלא מפעולת הכוח המדמה, המצוי ברוב בעלי החיים כפי שהוא מצוי בבני האדם. פרטי המצווה) דין זה מיוחד בשור ושה משום שהם אלה שמותר לנו לאוכלם מבין בעלי החיים המבויתים שרגילים לאוכלם בדרך כלל, והם אלה שהאם מכירה בהם מי הבן.	וכד'לך חרם אן יד'בח אותו ואת בנו (ב)יום אחד אחתיאטא ואבעאדא איאך אן יד'בח מנהמא אלולד אמאם אלאם, פאן אלם אלחיואן לד'לך עט'ים ג'דא, אד' לא פרק בין אלם אלאנסאן לד'לך ואלם סאיר אלחיואן, לאן מחבה' אלאם וחנ[ו](ינ)הא עלי אלולד ליס הו תאבע(א) ללנטק, בל לפעל אלקוה אלמתכ'ילה אלמוג'ודה פי אכת'ר אלחיואן כוג'ודהא פי אלאנסאן, וכאן הד'א אלחכם מכ'צו[ץ](צא) בשור ושה לאנהא אלתי יחל לנא אכלה(א) מן אלאהליה אלמעתאד אכלהא פי אלאכת'ר, והי אלתי יערף מנהא אלאם מן אלולד.
8	שילוח הקן) זהו גם הטעם לשִלוח הקן. כי בדרך כלל הביצים שדגרו עליהן והאפרוחים הנזקקים לאם אינם ראויים למאכל. וכשישלח את האם והיא תימלט לבדה, לא תצטער בראיית לקיחת הבנים. ואפשר שדבר זה יביא, ברוב המקרים, לעזיבת הכול, משום שמה שיילקח אינו ראוי למאכל בדרך כלל. ואם התורה מתחשבת בייסורים הנפשיים האלה בבהמות ובעופות, על אחת כמה וכמה לגבי פרטי מין האדם בכללותו. אל תקשה עלי מאמירתם (של חכמינו) ז"ל: "האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך' [...משתקין אותו]" (משנה ברכות ה,ג). כי זוהי אחת משתי הדעות שהזכרנו (ג,כו1), כוונתי לדעתו של מי שסבור שאין לתורה טעם אלא רצון גרידא, ואילו אנחנו הלכנו דווקא אחרי הדעה השנייה.	והד'ה הי אלעלה איצ'א פי שלוח הקן, לאן אלביץ' אלתי קד חצ'נת פי אכת'ר אלאמר ואלפראך' אלמחתאג'ה ללאם לא תצלח ללאכל, פאד'א אטלק אלאם ופרת בנפסהא פלא תתאלם ברויה' אכ'ד' אלאולאד, וקד יכון ד'לך דאעיא פי אלאכת'ר לתרך אלכל, אד' אלד'י יוכ'ד' לא יצלח ללאכל עלי אכת'ר אלאמר. ואד'א כאנת הד'ה אלאלאם אלנפסאניה ר(א)עתהא אלשריעה פי אלבהאים ואלטאיר, פכיף פי חק אשכ'אץ נוע אלאנסאן בג'מלתה. ולא תעתרצ'ני בקולהם ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ו[כ](ג)ו', לאן ד'לך אחד אלראיין אל[ל]ד'ין ד'כרנאהמא, אעני ראי מן ירי אן לא עלה ללשריעה אלא מג'רד אלאראדה, ונחן אנמא תבענא אלראי אלת'אני.
9	כיסוי הדם: המאבק באלילות כבר הסבנו את תשומת הלב (ג,מו17) לכך שהתורה ביארה את הטעם לכסוי הדם והיותו מיוחד בחיה טהורה ועוף טהור.	וקד נבהנא עלי תביין אלתורה לעלה' כסוי הדם וכון ד'לך מכ'צו[ץ](צא) בחיה טהורה ועוף טהור.
10	נדרים: מידת ההסתפקות במועט ושלום בית נדרים) בנוסף לאיסור המאכלות האסורים שנצטווינו בו, נצטווינו גם על נדרי אִסָּר: כשיאמר אדם: "לחם זה" או "בשר זה" "אסור עליי" – נאסר עליו לאוכלו. כל זה כאימון להקניית ההסתפקות במועט ועצירת תאוות האכילה והשתייה. אמרו (חז"ל): "סייג לפרישות – נדרים" (משנה אבות ג,טז. ושם: "נדרים סייג לפרישות"). הפרת נדרים) ומכיוון שנשים ממהרות לכעוס בשל קלות היפעלותן וחולשת נפשן, אילו היה עניין שבועותיהן תלוי בהן היה הדבר גורם לסבל גדול בבית ופירוד וקלקול הסדר, כשמין מאכל מסוים מותר לבעל ואסור לאישה, ומין אחר אסור לבת ומותר לאם. לכן נמסר הדבר לראש המשפחה בכל מה שקשור בו. הלא תראה שמי שהיא ברשות עצמה ואין היא הולכת אחר ראש משפחה המנהיג אותה, כלומר מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב או מי שהגיעה לבגרות מינית, כלומר בוגרת – דינה כדין הגברים בנדרים.	ומע מא שרענא בה מן תחרים אלמאכל אלחראם שרענא איצ'א בנדרי אסר, והו אנה מתי קאל אלאנסאן הד'א אלכ'בז או הד'א אללחם חראם עלי, חרם עליה אכלה, כל הד'א ריאצ'ה לחצול אלקנאעה וכף שהוה' אלאכל ואלשרב, קאלוא (נדרים) ס[י]יג לפרישות [נדרים]. ולמא כאן אלנסא יסרע אליהן אלגצ'ב לסהולה' אנפעאלהן וצ'עף אנפסהן, פלו כאן אמר אימאנהן ראג'ע(א) אליהן לכאן פי ד'לך נכד עט'ים פי אלמנזל ושתאת ופסאד נט'אם, אד' הד'א אלנוע מן אלטעאם חלאל ללזוג' חראם עלי אלזוג'ה, והד'א חראם עלי אלבנת חלאל ללאם, פלד'לך אסנד אלאמר לרב אלמנזל פי כל מא יתעלק בה. אלא תרי אן מן הי חאכמה' נפסהא ולא הי תאבעה לרב מנזל ידברהא פחכמהא חכם אלרג'אל פי אלנדרים, אעני מן לא זוג' להא ומן לא אב להא או מן בלגת אשדהא אעני בוגרת.
11	נזירות: ההתנזרות משתיית יין ושיכר הטעם לנזירות ברור מאוד, והוא להביא לפרישות משתיית יין, שכבר המית קדומים ומאוחרים, רבים ועצומים, "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ [וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר...]" (ישעיהו כח,ז). בדין הנזירות קיים האיסור שאתה רואה "מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן" (שופטים יג,יד; במדבר ו,ד: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן), כהרחקה יתרה כדי שאנשים יסתפקו ממנו רק לצורך ההכרח. כי מי שנמנע ממנו נקרא "קָדֹשׁ" (במדבר ו:ה;ח), וצורף לדרגת כהן גדול בקדושה עד ש"לֹא יִטַּמָּא" אפילו "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ" (שם,ז) כמוהו. כל הרוממות הזאת היא משום שפרש משתייה.	ואמא עלה' אלנזירות פבינה ג'דא, והי אלתזהיד פי שרב אלכ'מר אלד'י קד אהלך אלאולין ואלאכ'רין, רבים ועצומים (כל הרוגיו), וגם אלה ביין שגו ו[כ](ג)ו', פג'א מן חכם אלנזירות מא תראה מן תחרים מכל אשר יצא מגפן היין, אבעאדא זאידא חתי יקתצר אלנאס מנה עלי אלצ'רורי, לאן אלד'י יג'תנבה סמי קדוש, ואלחק בדרג'ה' כהן גדול פי אלקדושה חתי לא יטמא ולו לאביו ולאמו מת'לה, הד'א אלתעט'ים כלה לכונה זהד פי אלשרב: