חלק ג, פרק מט

חלק ג, פרק מט

קבוצה יד: איסורי אישות וחתימת הטעמים

1	פתיחה המצוות שהקבוצה הארבע עשרה כוללת הן אלה שמנינו בספר נשים ובהלכות איסורי ביאה (בספר קדושה). וכלאי בהמה (בספר זרעים) ומצות מילה (בספר אהבה) בקבוצה זו. כבר הודעתי לעיל (ג,לה14) את תכליתה של קבוצה זו, וכעת אחל לבאר את פרטיה.	אלמצות אלתי תצ'מנתהא אלג'מלה אלראבעה' עשר(ה) הי אלתי אחצינאהא פי ספר נשים, והלכות א[י]סורי ביאה. וכלאי בהמה ומצות מילה מן הד'ה אלג'מלה, וקד תקדם אלאכ'באר בגאיה' הד'ה אלג'מלה, ואלאן אבתדי בתביין ג'זאיאתהא.
2	קדֵשה: מיסוד הקשר הזוגי וחשיבות האחווה ואומר: ידוע שחברים הם דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו. אריסטו ביאר זאת בספר התשיעי של "אתיקה" (לפי הסדר בתרגום הערבי. לפנינו: ח,1). בשעת בריאותו ואושרו הוא נהנה מידידותם, כשהוא במצוקה הוא פונה אליהם לעזרה, ולעת זקנתו וחולשת גופו הוא מסתייע בהם. עניין זה מצוי יותר וחזק יותר לגבי הילדים, וכן לגבי הקרובים. האחווה, האהבה ההדדית והעזרה ההדדית נעשות שלמות רק בקרב קרובי משפחה, כך שאם משותף לשבט אחד אב קדמון אחד, אפילו רחוק, נוצרות ביניהם בשל כך אהבה ועזרה הדדית וחמלה בין איש לרעהו, שהיא הגדולה ביותר ממטרות התורה.	פאקול, מן אלמעלום אן אלאצדקא אמר יצ'טר אלאנסאן אליה פי ג'מיע עמרה, קד בין ד'לך ארסטו פי תאסעה' אלאכ'לאק, אמא פי חאל צחתה וסעאדתה פיסתלד' באנסהם לה, ופי חאל צ'יקתה ילג'א אליהם, וענד שיכ'וכ'תה וצ'עף ג'סמה יסתעין בהם, והד'א אלמעני מוג'וד פי אלאולאד אכת'ר ואעט'ם, וכד'לך פי אלאקארב. ואנמא יתם אלאכ'א ואלתחאבב ואלתעאון באלאק[א]ר(א)ב פי אלאנסאב חתי אן אלקבילה אלואחדה אד'א ג'מעהם ג'ד ואחד ולו בעד חצל בינהם מן אג'ל ד'לך מחבה ומעונה' בעצ'הם לבעץ' ושפקה' בעצ'הם עלי בעץ' אלד'י הו אכבר מקאצד אלשריעה.
3	א: תא משפחתי) מסיבה זו נאסרה הקדֵשה, בשל קלקול הייחוס שיש בכך, ושהנולד ממנה נכרי לבני האדם: אין לו משפחה ידועה מצד אביו ואף אחד ממשפחתו מצד אביו אינו מכיר אותו. וזהו המצב הרע ביותר עבורו ועבור אביו.	פמן אג'ל הד'א אלמעני חרמת אלקדשה למא פי ד'לך מן אפסאד אלאנסאב, וכון אלמולוד מנהא אג'נבי(א) ללנאס לא יערף לה עצב(ה) ולא יערפה אחד מן עצבה, והד'ה ארדי חאלה פי חקה ופי חק ואלדה.
4	ב: איפוק תאווה) יש עניין חשוב אחר בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת ריבוי התאווה ליחסי המין והתמדה בהם. כי התחלפות גופי הקדֵשות מגבירה את התאווה, משום שעוררותו של אדם מגוף אחד שהתרגל אליו אינה כעוררותו מגופים חדשים, בעלי צורות ומצבים שונים.	ומעני אכ'ר עט'ים פי עלה' תחרים אלקדשה והו מנע כת'רה' אלשרה פי אל(א)נכאח ומדאומתה, לאן באכ'תלאף אשכ'אץ אלקדשות יזדאד אלשרה, אד' ליס תחרך אלאנסאן לשכ'ץ ואחד קד אלפה דאימא כתחרכה לאשכ'אץ מסתג'דה מכ'תלפי אלצור ואלחאלאת.
5	ג: סדר חברתי) ויש באיסור הקדשה תועלת גדולה מאוד, והיא מניעת מריבות. כי אילו היתה הקדשה מותרת, היה קורה שהיו פונים אל אישה אחת כמה גברים בבת אחת, ואז לא היה מנוס מקטטה, וברוב המקרים היו הורגים זה את זה או הורגים אותה, כדבר הידוע מאז ומתמיד: "וּבֵית זוֹנָה יִתְגּוֹדָדוּ" (ירמיהו ה,ז).	ופי תחרים אלקדשה פאידה עט'ימה ג'דא והי מנע אלשרור, לאן לו כאנת אלקדשה מבאחה לקצד אלמראה אלואחדה עדה' רג'אל פי וקת ואחד בחסב אלאתפאק, פלא בד מן אלתנאזע, ופי אכת'ר אלאמר יקתל בעצ'הם בע[ץ'](צ'א) או יקתלונהא (כ)[ב]אלאמר אלמתעארף דאימא, ובית זונה יתגודדו,
6	סיכום) כדי למנוע את המריבות הגדולות האלה, ולהביא את התועלת הכללית, והיא ידיעת הייחוס, נאסרו הקדשה והקָּדֵש, ואין אופן היתר לקיום יחסי מין אלא על ידי ייחוד (=בחירת) אישה ונישואין איתה בפומבי. כי אילו היה די בייחודה בלבד, היו רוב האנשים מביאים קדשה לבתיהם לזמן מה המוסכם על שניהם והיה האדם אומר שהיא אשתו. לכן התחייבה פעולה חוזית ומעשה מסוים שהיא תיוחד אליו בו, והוא הארוסין, ושדבר זה יפורסם, והוא הנשואין: "וַיִּקַּח בֹּעַז עֲשָׂרָה [אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר: 'שְׁבוּ פֹה' וַיֵּשֵׁבוּ]" (רות ד,ב; ושם: וַיִּקַּח עֲשָׂרָה).	פלמנע הד'ה אלשרור אלעט'ימה וג'לב אלמנפעה אלעאמה והי מערפה' אלאנסאב חרמת אלקדשה ואלקדש, ולם יוג'ד וג'ה חל ללנכאח אלא באפראד מראה וזיג'תהא באלאשהאר. לאנה לו קנע פי ד'לך באלאפראד פקט לכאן אכת'ר אלנאס יג'יב קדשה לדארה מדה' מא מתפקא עליהא בינהמא ויקול הי זוג'ה, פלד'לך פרץ' עקד[א] ועמל[א] מא יכון תכ'ציצהא לה בה והו אלארוסין, ואן ישהר ד'לך והו אלנשואין, ויקח בעז עשרה (אנשים וגו')[וכו'].
7	גירושין בגט: ביטול מסודר של הנישואין יש שהחיבור ביניהם אינו עולה יפה, ומצב ביתם אינו מסודר, ועל כן הותרו הגירושין. בכתב) אילו היו הגירושין מתקיימים באמירה בלבד או בהוצאתה מביתו, היתה האישה תרה אחר היסח דעת ויוצאת וטוענת שנתגרשה. או אם היה נואף איתה מישהו, היו היא והנואף טוענים שהיא נתגרשה לפני כן. לכן נצטווינו שגירושין לא יתקיימו אלא על ידי מסמך שיעיד על כך: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת [וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ]" (דברים כד,א).	וקד לא יתפק אג'תמאעהמא ולא ינתט'ם אמר מנזלהמא, פבוח פי אלטלאק, ולו צח אלטלאק באלקול פקט או באכ'ראג'הא מן דארה לכאנת אלמראה תרתאד גפלה ותכ'רג' ותדעי אלטלאק, או אד'א זאנאהא שכ'ץ אדעת הי ואלזאני אנהא קד טלקת מן קבל, פלד'לך שרענא אנה לא יצח טלאק אלא בכתאב ישהד בד'לך, וכתב לה ספר כריתות ו[כ](ג)ו'.
8	סוטה: השבת האמון והזהירות מפני הפרתו כיוון שההאשמות בניאוף והחשדות לגביו רבים מאוד בנוגע לאישה, נצטווינו בדיני השׂוֹטָה. כי עניין זה גורם לכל אישה נשואה לשמור את עצמה מכל משמר ולעשות לעצמה סייגים ככל האפשר פן ירע עליה לב בעלה, מהחשש מאימת מי שׂוטה. כי אפילו היתה נקייה ובטוחה בעצמה, רוב האנשים היו פודים עצמם בכל רכושם מאותו מעשה שנעשה בה, ואף מעדיפים את המוות על פני אותו ביזיון עצום, שהוא גילוי ראש האישה וסתירת שערה וקריעת בגדיה עד שמתגלה חזהּ, והולכתה סביב בכל המקדש בנוכחות הציבור, נשים וגברים, ובנוכחות בית דין הגדול. חשש זה מונע חוליים חמורים המשבשים את סדריהם של בתים רבים.	ולכון אלתהם באלזנא ואלאוהאם אלואקעה פיה כת'ירה ג'דא פי חק אלמראה, שרענא באחכאם אלשוטה, אלתי תלך אלקצה מוג'בה לכל אמראה ד'את זוג' אן תצון נפסהא גאיה' אלציאנה ותחתאט גאיה' אלאחתיאט איאך אן ימרץ' קלב זוג'הא מנהא לתוקע הול מי שוטה, לאנהא ולו כאנת בריה ואמנ[ה](ת) עלי נפסהא לכאן ד'לך אלפעל אלד'י יפעל בהא יפתדי מנה אכת'ר אלנאס בכל מא ימלך, בל יפצ'ל אלמות עלי תלך אלפצ'יחה אלעט'ימה, והי כשף ראס אלמראה ונת'ר שערהא ותמזיק ת'יאבהא חתי ינכשף אלצדר, ותטויפהא פי ג'מיע אלמקדש במחצ'ר אלאשהאר נסא ורג'אל ובמחצ'ר בית דין הגדול, פאנחסם בהד'א אלתוקע אדוא עט'ימה תפסד נט'אם עדה' מנאזל.
9	מפתה נערה בתולה: מניעת מין מזדמן מפתה) כיוון שכל נערה בתולה עומדת לנישואין לכל מי שיזדמן, המפתה אותה אינו מתחייב אלא לשאת אותה, כי הוא ראוי לה יותר, וזה מרפא בלי ספק את שברהּ יותר מאשר אם יישא אותה אחר. ואם לא תרצה זאת, היא או אביה, ישלם את המוהר. אונס) על עונשו של האונס נוסף ש"לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (שם כב,כט).	ולמא כאנת כל נערה בתולה מערצ'ה ללזואג' לכל מן אתפק לם ילזם פיהא אלא זיג'תהא למן כ'דעהא, לאנה אולי בהא וד'לך אג'בר לצדעהא בלא שך מן זיג'ה' אלגיר להא, פאן לם תרד ד'לך הי או אבוהא פיזן אלמהר. וזיד פי עקאב אלאונס לא יוכל שלחה כל ימיו.
10	הייבום והחליצה: המשך משפחת המת והגנאי בסירוב אשר לטעם היבום – מפורש במקרא (בראשית לח,ח) שהיה זה מנהג קדום לפני מתן תורה, שהתורה השאירה אותו. ואילו החליצה היא משום שאותן פעולות היו מגונות במנהגי הזמנים ההם: אולי יימנע מאותו גנאי וייַבֵּם. דבר זה מפורש בלשון התורה: "[וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה:] 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ [אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו'.] וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל ['בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל']" (דברים כה,ט-י).	ואמא תעליל אליבום פמנצוץ אן כאנת סירה קדימה קבל מתן תורה אבקתהא אלשריעה. ואמא אלחליצה פהי לשנאעה' תלך אלאפעאל פי סירה' תלך אלאזמנה לעלה ינתפי מן תלך אלשנאעה וייבם, בין הו ד'לך פי נץ אלתורה ככה יעשה לאיש ו[כ](ג)ו' ונקרא שמו בישראל ו[כ](ג)ו'.
11	מעשה יהודה ותמר: מידות טובות וצדק ממעשה יהודה אפשר ללמוד מידה טובה וצדק במשפטים, וזאת מדבריו: "א) תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז, ב) הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה" (בראשית לח,כג). ביאור הדבר הוא שיחסי מין עם קדשה לפני מתן תורה היו כיחסי מין של אדם עם אשתו אחרי מתן תורה, כלומר שזהו מעשה מותר שאינו מאוס כלל. ותשלום השכר המוסכם לקדשה היה אז כתשלום כתובת אשה לה היום בעת הגירושין, כוונתי שהיתה זו אחת מזכויות האישה שחובה עליו לשלם. מידה טובה) נמצא שדברי יהודה "פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" מלמדים אותנו שחרפה היא לנו לדבר על כל ענייני יחסי המין, אפילו המותרים מהם, ויש לשתוק לגביהם ולהסתירם, ואפילו יביא הדבר להפסד ממון. כמו שאתה רואה שעשה יהודה בכך שאמר: "מוטב שנפסיד והיא תזכה במה שלקחה, מאשר נפרסם את החיפוש ונהיה לחרפה". זוהי המידה הטובה שלמדנו מפרשה זו. צדק) ואילו הצדק שאנו למדים ממנה הוא מדבריו כדי לנקות את עצמו מגזילתה, ושהוא לא חזר בו ולא הפחית ממה שסיכם איתה: "הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה [וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ]" (שם) – אין ספק שאותו גדי היה טוב ביותר במינו, ולכן רמז אליו ואמר "הַזֶּה". זהו הצדק שירשו מיעקב ויצחק ואברהם, שלא לשנות דיבור ולא להפר הבטחה, ולשלם את החובות בשלמות עד תומם; ושאין הבדל בין ממון הזולת שאתה מקבל כמלווה או כפיקדון, לבין מה שאתה חייב לזולת באיזה אופן שיהיה, בשכר או בדרך אחרת. ושדין כתובּת כל אישה כדין שכר כל שכיר, ואין הבדל בין כובש שכר שכיר לבין מי שמחזיק במה שמגיע לאשתו, ואין הבדל בין מי שלוחץ (או: עושק) את השכיר או משתמש כלפיו באמתלאות כדי להוציאו בלי שכרו לבין מי שעושה כך לאשתו כדי להוציאה בלי כתובה.	וקד יתעלם מן קצה' יהודה כ'לק כרים ועדאלה פי אלאחכאם, וד'לך מן קולה תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה, וביאן ד'לך הו אן נכאח אלקדשה קבל מתן תורה כנכאח אלאנסאן זוג'תה בעד מתן תורה, אעני אנה פעל מבאח לא כראהה פיה אצלא, ודפע אלאג'רה אלמתפק עליהא ללקדשה חיניד' כדפע כתובת אשה להא אלאן ענד אלטלאק, אעני אן ד'לך חק מן חקוק אלמראה אלמתעין עליה גרמה, פקול יהודה פן נהיה לבוז יעלמנא אן אמור אלנכאח כלהא ולו אלחלאל מנהא עאר עלינא אלחדית' פיה וינבגי אלסכות ענה ואכ'פא(ו)ה ולו ודי ד'לך למצ'רה פי [אל]מאל. כמא תרי יהודה פעל פי קולה אולי אן נכ'סר ותפוז במא אכ'ד'תה מן אן נשהר אלטלב ונציר עארא, פהד'א הו אלכ'לק אלפאצ'ל אלד'י תעלמנאה מן תלך אלקצה. ואמא אלעדאלה אלתי אסתפדנאהא פהו קולה מתבריא מן גצבהא ואנה לם ינכל ולא נקץ מא אתפק מעהא עליה הנה שלחתי הגדי הזה ו[כ](ג)ו', לא שך אן כאן ד'לך אלג'די פי גאיה' אלג'ודה פי נועה ולד'לך אשאר אליה וקאל הזה, והד'ה הי אלעדאלה אלתי אנתחלוהא ען יעקב ויצחק ואברהם אן לא יגיר לפט' ולא יכ'לף מיעאד, ותופי אלחקוק עלי אלכמאל ואלתמאם, ואנה לא פרק בין מא תתסלמה מן מאל אלגיר עלי ג'הה' אלקרצ'ה או אלודאעה, או מא יסתחק (לה) ענדך [אלגיר] באי ג'הה אסתחק באג'רה או גירהא, ואן מ[וכ'](ה)ר כל מראה כחכם אג'רה' כל אג'יר, ולא פרק בין כובש שכר שכיר או מן יתמסך בחק זוג'תה, ולא פרק בין מן יצאדר אלאג'יר או יתסבב לה באסבאב חתי יכ'רג'ה דון אג'רה או יפעל כד'לך מע זוג'תה חתי יכ'רג'הא דון מ[וכ'](ה)ר,
12	מוציא שם רע: חוקי צדק של מידה כנגד מידה התבונן נא בגודל הצדק של חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם (דברים ד,ח) אלה, כיצד דנו במוציא שם רע. העבירה והמניע) כי אין ספק שאשתו של אותו רשע שהוציא עליה שם רע לא מצאה חן בעיניו והוא מאס בה, ואילו רצה לגרשה כדין כל המגרש את אשתו לא היתה לו מניעה מכך, אבל אילו גירשה – היה חייב לפרוע לה את המגיע לה. לכן שם לה עֲלִילֹת דְּבָרִים (שם כב,יד;יז) כדי להיפטר ממנה בלי תשלומין, והוציא עליה דיבה ולשון הרע שקרי כדי להחזיק אצלו את מה שמוטל עליו לתת לה, והוא חֲמִשִּׁים כָּסֶף (שם,כט), כי זהו מֹהַר הַבְּתוּלֹת (שמות כב,טז) הקבוע בתורה. תגובת התורה א) לכן גזר עליו יתעלה לשלם מֵאָה כֶסֶף (דברים כב,יט), בהתאם לעיקרון של "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שמות כב,ח), וכדין עדים זוממין, כמו שביארנו (ג:לה6;מא6). כך מוציא שם רע זה זמם לגרום לה להפסד של החמישים המוטלים עליו לתת לה, וישלם מאה. זהו העונש על כך שהחזיק אצלו את החוב המוטל עליו וזמם לקחתו. ב) והעונש על כך שפגע בשמה הטוב והשמיץ אותה שניאפה – שייפגע שמו הטוב במלקות בשוט: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" (דברים כב,יח). ג) והעונש על כך שביכר את התאווה וביקש הנאה גרידא – שיהיה מחויב לה תמיד: "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (שם,יט), כי מה שהביא אותו לכל מה שעשה אינו אלא שהוא מאס בה.	אלא תתאמל עט'ים עדאלה' הד'ה אלחקים ומשפטים צדיקים כיף חכמת פי מוציא שם רע, וד'לך אן הד'א אלשריר לם יסתחסן זוג'תה אלתי הוציא עליה שם רע בלא שך, ואנה אסתסמג'הא, (ו)לו אראד טלאקהא כחכם כל מן יטלק זוג'תה למא כאן לה מן ד'לך מאנע לכנה לו טלק ללזמה אלקיאם בחקהא, פג'על להא עלילות דברים כי יתכ'לץ מנהא דון גראמה, פאפתאת עליהא ושנע באלמחאל ללתמסך באלחק אלמתעין להא עליה והו חמשים כסף לאן הד'א הו מהר הבתולות אלמחדוד פי אלתורה, פלד'לך חכם עליה תע(א)לי באן יגרם מאה כסף, מטרד(א) עלי אלאצל אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, וכדין עדים זוממין כמא קד בינא, כד'לך הד'א אלמוציא שם רע ראם אן יכ'סרהא אלכ'מסין אלמתעינה קבלה גרם מאיה, הד'א הו עקאב תמסכה באלחק אלמתעין עליה ורומה אכ'ד'ה. וכאן עקאב ת'לם ערצ'הא וק[ד'](ר)פה להא באלזנא אן ת'לם ערצ'ה באלצ'רב באלסוט, ויסרו אותו. וכאן עקאב אית'ארה אלשרה וטלב מג'רד אללד'ה אן אלזם בהא דאימא לא יוכל לשלחה כל ימיו, לאן (אל)דאעי[ה] לכל מא ג'רי אנמא כאן אסתסמאג'ה להא,
13	דרכי הצדק של התורה ודרכי העולם כך מתרפאות המידות הרעות, כאשר רופאן הוא הציווי האלוהי. דרכי הצדק בכל דיני התורה הזאת יהיו לך תמיד גלויות וברורות אם תתבונן היטב. התבונן כיצד השווה בין דין מוציא שם רע שזמם להחזיק בחוב המוטל עליו לבין דין הגנב שלקח את ממון זולתו; ועשה את דין עד זומם שזמם לעשות נזק אף על פי שזממו לא התממש, כדין מי שהזיק ופגע, כלומר הגנב ומוציא שם רע – הדין בשלושתם תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד (במדבר טו,טז).	והכד'א תטב אלאכ'לאק אלרדיה אד'א כאן טביבהא אלאמר אלאלאהי, לא תברח לך וג'וה אלעדל ט'אהרה בינה פי ג'מיע אחכאם הד'ה אלשריעה ענד אלתאמל אלג'יד. תאמל כיף סוי בין חכם מוציא שם רע אלד'י ראם אלתמסך באלחק אלמתעין קבלה ובין חכם אלגנב אלד'י אכ'ד' מאל גירה, וג'על חכם עד זומם אלד'י ראם אלאד'יה ואן כאן לם תקע כחכם מן קד אד'י ותעדי אעני אלגנב ומוציא שם רע, אלחכם פי ת'לת'תהם תורה אחת ומשפט אחד.
14	התפעל ביותר מחכמת דיניו יתעלה, כמו שתתפעל מחכמת יצוריו. נאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב,ד). כלומר: כמו שמעשיו בתכלית השלמות, כך דיניו בתכלית הצדק. אלא ששׂכלינו אינם יכולים להשיג את שלמותו של כל מה שיצר ואת הצדק של כל דיניו. וכמו שאנו משיגים חלק מנפלאות יצוריו באברי בעלי החיים ותנועות הגלגלים, כך אנו משיגים את הצדק של חלק מדיניו. ומה שנסתר ממנו משני המינים גם יחד רב ממה שגלוי לנו מאוד מאוד. ונחזור אל נושא הפרק.	פאעג'ב כל אלתעג'ב מן חכמה' אחכאמה תע(א)לי כמא תתעג'ב מן חכמה' מצנועאתה, קאל הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, יקול כמא אן מצנועאתה פי גאיה' אלכמאל כד'לך אחכאמה פי גאיה' אלעדאלה, לכן עקולנא מקצרה ען אדראך כמאל כל מא צנע ועדאלה' כל מא חכם בה, וכמא נדרך בעץ' עג'איב מצנועאתה פי אעצ'א אלחיואן וחרכאת אלאפלאך כד'לך נדרך עדאלה' בעץ' אחכאמה, ואלד'י כ'פי ענא מן אלנועין ג'מיעא אכת'ר מן אלד'י ט'הר בכת'יר ג'דא. ונרג'ע אלי גרץ' אלפצל.
15	איסורי עריות כולל משכב זכר או בהמה: המיעוט במיניות אשר לאיסור העריות – כל עניינו מכוון להמעטה ביחסי מין ולמאיסה בהם, ושלא יבוקש מהם אלא מעט ביותר.	אמא תחרים אלעריות פאלאמר פיהא כלהא ראג'ע לתקליל אלנכאח וכראהתה, ואן לא יקצד מנה אלא לאקל אלקליל
16	אשר לאיסור זְכוּר ובהמה – הוא ברור מאוד: אם מאוס שייעשה מהדבר הטבעי אלא ההכרחי, כל שכן הדבר היוצא מדרך הטבע, ובקשת ההנאה גרידא.	אמא תחרים זכ[ו]ר ובהמה פבין ג'דא, אד'א כאן אלאמר אלטביעי יכרה אן יותי מנה אלא [א]לצ'רורה, פנאהיך אלאמר אלכ'ארג' ען מג'רי אלטביעה וטלב מג'רד אללד'ה.
17	את כל העריות מן הנשים כולל עניין אחד, והוא: טעם א: רתיעה מזמינות מינית) שנפוץ מאוד שכל אחת מהן מצויה עם האדם, שוכנת תמיד בביתו, והיא זמינה לו, קל להשיגה, אין טורח בהבאתה, ושופט אינו יכול להוכיח אדם על כך שהיא אצלו. כי אילו היה דין הערוה כדין כל פנויה, כלומר שמותר לשאתה ושהאיסור היחיד בה הוא שאינה אשתו, היו רוב בני האדם נכשלים בזנות איתן תמיד. ומכיוון שנאסרו יחסי המין איתן לחלוטין, והורתענו מכך בהרתעה החמורה ביותר, כלומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין דרך לקיים יחסי מין עם אלה – מובטח שלא ייגשו אליהן, והמשיכה אליהן תסתלק. פרטי המצווה) ברור מאוד שהקלוּת הזאת נמצאת בכל ערוה, א) כי כשיש לאדם אישה – ידוע שבדרך כלל אמהּ וסבתהּ ובתה ובת בתה ואחותה מצויות אצלו ברוב הזמנים, ושהבעל נתקל בהן תמיד בכניסתו וביציאתו ובעיסוקיו. ב) כמו כן האישה פוגשת פעמים רבות את אחִי בעלה ואביו ובנו. ג) ואילו העובדה שנפוץ הוא שהאדם מצוי עם אחיותיו ואחיות אמו ואחיות אביו ואשת דודו ושהוא גדל עמן, ברורה מאוד. אלה הן כל העריות שלשאֵר בשר, התבונן בהן. וזהו אחד העניינים שבגללם נאסר שאר בשר.	ואלעריות מן אלאנאת' בג'מלתהן יג'מעהן מעני ואחד, וד'לך אלמעני הו אן אלאמר אלאכת'רי ג'דא, הו אן כל ואחדה מנהן מוג'ודה מע אלשכ'ץ דאימ[ה](א) פי מנזלה, והי סהלה' אלתאתי לה קריבה' אלמאכ'ד' לא כלפה פי אחצ'ארהא, ולא ימכן אלחאכם אלאנכאר עלי שכ'ץ פי וג'וד הד'ה ענדה, פלו כאן חכם אלערוה חכם (א)[כ]ל[ ]פנויה אעני אנהא יג'וז זיג'תהא ויכון פיהא מן אלחרמאן כונהא גיר זוג'ה, לכאן אכת'ר אלנאס פי מעת'רה' מזאנאתהן דאימא, פלמא חרם נכאחהן אצלא ורדענא ען ד'לך באשד רדע אעני במיתת בית דין ובכרת ואנה לא סביל לנכאח האולא, אמן אלתטרק אליהן ואנצרפת אלהמם ענהן. אמא וג'וד הד'א מעני אלסהולה פי כל ערוה פד'לך בין ג'דא, וד'לך אן אלאנסאן אד'א כאנת לה זוג'ה פמן אלמשהור אלאכת'רי אן אמהא וג'דתהא ובנתהא ובנת בנתהא ואכ'תהא מוג'ודאת ענדה פי אכת'ר אלאוקאת, ואן אלזוג' עאת'ר בהן דאימא פי דכ'ולה וכ'רוג'ה ותצרפאתה. וכד'לך איצ'א אלמראה כת'יר(א) מא תבאשר אכ'א זוג'הא וואלדה וולדה. פאמא וג'וד אלאנסאן מע (א)כ'ואתה וכ'אלאתה ועמאתה וזוג'ה' עמה ותרביתה מעהן פד'לך בין אלאכת'ריה. והאולא הן ג'מלה' אלעריות של( )שאר בשר פאעתברהן, פהד'א אחד אלמעאני אלתי מן אג'להא חרם שאר בשר.
18	טעם ב: השמירה על הבושה) העניין השני הוא לדעתי השמירה על הבושה. א) כי קיומו של מעשה זה בין השורש לבין הענף, כלומר קיום יחסי מין עם האם או עם הבת, הוא עזות פנים גדולה מאוד. על כן נאסר על השורש והענף שאחד מהם יקיים יחסים עם השני. ב) ואין הבדל בין אם השורש יקיים יחסים עם הענף או שיצטרפו שורש וענף ביחסי מין עם אדם שלישי, כלומר שאדם אחד יגלה ערווה בקיום יחסים עם שורש וענף. בשל כך נאסר לחבר בין אישה לבין אמה (בנישואין לשתיהן), ולקיים יחסים עם אשת האב, ועם אשת הבן, כי כל אלה הם גילוי ערוות אדם אחד לערוות שורש וענף. ג) האחים הם כמו שורש וענף, ומכיוון שנאסרה האחות – נאסרה גם אחות האישה ואשת האח, כי זהו איחוד של שני אנשים כשורש וענף בקיום יחסים עם אדם שלישי. ד) ומכיוון שאיסור צירוף האחים נחשב חמור ונעשו כשורש וענף, והאחים הם אף כאדם אחד – נאסר גם קיום היחסים עם אחות האם, כי היא במקום האם; ועם אחות האב, כי היא במקום האב. ה) וכמו שלא נאסרה בת אחות האב ולא בת אחות האם, כך לא נאסרו לא בת האח ולא בת האחות, מתוך אותו היקש.	ואמא אלמעני אלת'אני פהו ענדי מראעאה' אלחיא, וד'לך אן וקוע הד'א אלפעל בין אלאצל ואלפרע קחה עט'ימה ג'דא, אעני נכאח אלאם או אלבנת, פחרם עלי אלאצל ואלפרע אן ינכח אחדהמא אלאכ'ר, ולא פרק בין אן ינכח אלאצל ללפרע, (או אלפרע ללאצל,) או יג'תמע אצל ופרע פי נכאח שכ'ץ ת'אלת', אעני אן יכון שכ'ץ ואחד קד אנכשף כשפה' נכאח עלי אצל ופרע. פמן אג'ל הד'א חרם אלג'מע בין אלמראה ואמהא, ונכאח זוג'ה' אלאב, וזוג'ה' אלולד, לאן הד'ה כלהא הי כשף עורה' שכ'ץ [ואחד] לעורה' אצל ופרע. ואלאכ'וה מת'ל אצל ופרע, פלמא חרמת אלאכ'ת חרמת איצ'א אכ'ת אלזוג'ה וזוג'ה' אלאך', לאן ד'לך אג'תמאע שכ'צין באצל ופרע פי נכאח שכ'ץ ת'אלת'. ולמא עט'ם חרמאן אג'תמאע אלאכ'וה וג'עלהמא כאצל ופרע, בל אלאכ'[י](וא)ן כשכ'ץ ואחד, לד'לך חרם איצ'א נכאח אלכ'אלה לאנהא מקאם אלאם, ואלעמה לאנהא מקאם אלאב. וכמא לם תחרם בנת אלעם ולא בנת אלעמה כד'לך לם תחרם לא בנת אלאך' ולא בנת אלאכ'ת קיאסא סוי.
19	הסבר) אשר לכך שלאחי האב מותרת אשת בן אחיו, ואילו על בן האח נאסרת אשת אחי אביו – דבר זה מתבאר לפי העניין הראשון. כי בן האח מצוי בדרך כלל בבית אחי אביו, והוא מתרועע עם אשת אחי אביו כפי שהוא מתרועע עם אשת אחיו. ואילו אחי האב אינו מצוי כך בבית בן אחיו ואינו מתרועע עם אשתו. הלא תראה שכיוון שהאב מתרועע עם אשת בנו כפי שבנו מתרועע עם אשתו, נעשו שני האיסורים שווים ובמיתה אחת.	ואמא כון אלעם תחל לה זוג'ה' [א]בן אכ'יה ויחרם עלי אבן אלאך' זוג'ה' עמה פד'לך יבין בחסב אלמעני אלאול, לאן [א]בן אלאך' מוג'וד עלי אלאכת'ר פי דאר עמה ואלמאמה בזוג'ה' עמה כאלמאמה בזוג'ה' אכ'יה, ואמא אלעם פליס הו מוג'וד(א) כד'לך פי בית בן אכי'ה ולא אלמאם לה בזוג'תה, אלא תרי אן אלואלד למא כאן מלמא בזוג'ה' אבנה כאלמאם אבנה בזוג'תה כאן אלחרמאנאן סוי ובמיתה אחת.
20	הנידה ואשת איש: איסורים מובנים מאליהם אשר לטעם איסור קיום היחסים עם הנדה ואשת איש – זה ברור מכדי שיהיה צורך לבקש לו טעם.	ואמא עלה' תחרים נכאח אלנדה ואשת איש פד'לך אבין ממא יטלב לה עלה.
21	איסור הנאה מערווה והרהור: החכמה ככלי התמודדות הנאה) ידוע לך שנאסר עלינו ליהנות מהערוה בכל אופן שהוא, ואפילו להסתכל מתוך כוונה ליהנות, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה (כא,ב). מחשבה) ושם (כא,יט) ביארנו שאסור לפי תורתנו להעסיק את המחשבה ביחסי מין בשום אופן, ולא לעורר את הקישוי בשום אופן שהוא, ושאם האדם חווה קישוי שלא בכוונה עליו להפנות את דעתו למחשבה אחרת ולהתבונן בדבר אחר עד שיעבור אותו קישוי. דברי חכמים) אמרו החכמים ז"ל בדברי המוסר שלהם, המביאים את אנשי המעלה לשלמות: "בני, אם פגע בך מנוול זה – כַּלֵּהוּ לבית המדרש; אם ברזל הוא – נמוח, ואם אבן הוא – מתפוצץ, שנאמר: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' [וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע]' (ירמיהו כג,כט)" (בבלי סוכה נב,ב; קידושין ל,ב). הוא אומר לבנו כמטיף מוסר: אם חווית קישוי ואתה סובל – לך לבית המדרש: קרא והתווכח, שאל וישאלוך, וסבל זה יעבור בלי ספק. התפעל מדבריו "מנוול זה" – ואיזה ניוול! הפילוסופים) דברי מוסר אלה אינם נובעים מן התורה בלבד, אלא הדבר כך גם אצל הפילוסופים. הודעתיך כבר (ב,לו7; ב,מ6; ג,ח6) את דברי אריסטו בלשונו, שאמר: "החוש הזה שהוא חרפה לנו". כוונתו לחוש המישוש הגורם להעדיף את האכילה וקיום יחסי המין. והוא מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את יחסי המין ואכילת מטעמים – "הפחותים", והוא מאריך לגנותם וללעוג להם. תמצא זאת בספרו על האתיקה (אתיקה ניקומאכית ג,י) ובספרו על הרטוריקה (א,יא).	וקד עלמת אנה חרם עלינא אלאלתד'אד' בערוה באי וג'ה כאן, ולו באלנט'ר קצד אללד'ה, עלי מא בינא פי הלכות א[י]סורי ביאה. והנאך בינא אנה לא יחל פי שריעתנא אג'אלה' אלפכר פי אלג'מאע בוג'ה, ולא תחריך אלאנעאט' בוג'ה מן אלוג'וה, ואן אלאנסאן אד'א אנעט' בגיר קצד ילזמה אן יצרף כ'אטרה לפכרה אכ'רי, וירוי פי שי אכ'ר אלי אן יד'הב ד'לך אלאנעאט', קאלוא אלחכמים ז"ל פי אדאבהם אלמכמלה ללפצ'לא בני אם פגע בך מנוול זה (משכהו)[כלהו] לבית המדרש, אם ברזל הוא נמוח ואם אבן הוא מתפוצץ, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם י"י [וכו'](וכפטיש יפוצץ סלע), יקול לאבנה מודבא לה, אן אנעט'ת ותאלמת פאד'הב לבית המדרש אקרא ונאט'ר ואסאל ותסאל יד'הב ד'לך אלאלם בלא שך, ואעג'ב מן קולה מנוול זה, ואי נ[י]וול. וליס הד'א אלאדב מן אג'ל אלשריעה פקט, אלא ואלאמר איצ'א כד'לך ענד אלפלאספה, קד אעלמתך בקול ארסטו בנצה, קאל הד'ה אלחאסה אלתי הי עאר עלינא יעני חאסה' אללמס אלדאעיה לאית'אר אלאכל ואלנכאח, ויסמי פי כתבה אלאקואם אלד'ין יות'רון אלנכאח ואכל אלאלואן אלאכ'סא, ויטנב פי תהג'ינהם ואלהזו בהם, תג'ד ד'לך פי כתאבה פי אלאכ'לאק, ופי כתאבה פי אלכ'טאבה.
22	איסור כלאי בהמה: הרחקה מהעסקת הדמיון במין לפי אותה מידה טובה שיש לכוון אליה ולעשותה מטרה איתנה, אסרו החכמים ז"ל להסתכל על בהמה ועוף בשעה שמתעסקין זה עם זה (איסורי ביאה כא,כ). זוהי לדעתי הסיבה לאיסור כלאי בהמה. כי ידוע שבדרך כלל פרט מאחד המינים אינו מתעורר לקיים יחסי מין עם פרט ממין אחר אלא אם יביאוהו אליו בידיים, כמו שתראה שעושים תמיד אותם פחותים מולידי הפרדים. התורה לא רצתה שאדם מישראל ישפיל עצמו למעשה זה, בשל הפחיתות ועזות הפנים שיש בכך ובשל העיסוק בדברים שהתורה לא רצתה שיוזכרו, כל שכן שייעשו אלא בשעת הצורך, ואין צורך בהרבעה הזאת.	ובחסב הד'א אלכ'לק אלפאצ'ל אלד'י ילזם קצדה ואתכ'אד'ה גרצ'א וכידא נהוא אלחכמים ז"ל ען אלנט'ר אלי בהמה ועוף בשעה [שמתעסקין זה עם זה](שמזדקקין זה לזה). והד'א הו אלסבב ענדי פי תחרים כלאי בהמה, לאנה מן אלמעלום אנה לא יתחרך שכ'ץ נוע לנכאח שכ'ץ נוע אכ'ר עלי אלאכת'ר אלא אן יחמל אליה באליד, כמא תרי האולא אלאכ'סא אלד'ין יולדון אל(א)בגאל יפעלון דאימא, פכרהת אלשריעה אן ינחט אלשכ'ץ מן ישראל להד'א אלפעל למא פיה מן אלכ'סאסה ואלקחה ואלאשתגאל באמור כרהת אלשריעה ד'כרהא פנאהיך מבאשרתהא אלא ענד אלצ'ראיר, ולא צ'רורה להד'א אלתרכיב.
23	האיסור לעבוד בכלאים: הרחקה מהרבעת כלאים נראה לי שגם טעם האיסור לחבר בין שני מינים בכל עבודה שהיא, כוונתי למה שנאמר "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב,י), אינו אלא כהרחקה מהרבעת שני מינים, כי אם הוא מחבר ביניהם יש שאחד מהם רובע את השני. הראיה לכך היא שדין זה כולל גם חיות שאינן שור וחמור, ואחד שור וחמור ואחד כל שני מינין, "אלא שדִּבר הכתוב בהוה" (ראו כלאים ט,ח; משנה בבא קמא ה,ז).	ויבדו לי אן עלה' תחרים אלג'מע בין (אל)נועין איצ'א פי אי עמל כאן אנמא הו אבעאד(א) ען תרכיב נועין אעני קולה לא תחר[ו]ש בשור ובחמר יחדו, לאנה אן ג'מע בינהמא קד ירכב אחדהמא עלי אלאכ'ר, ודליל ד'לך כון הד'א אלחכם עא[ם](מא) לגיר שור וחמור, [ו]אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדבר הכתוב בהוה.
24	ברית המילה: הגבלת יחסי המין וסימן משותף טעם א: הגבלת יחסי המין) לדעתי גם אחד מטעמי המילה הוא להמעיט בקיום יחסי מין ולהחליש את האבר הזה, כדי שמעשה זה יוגבל ויאופק ככל האפשר. היו שחשבו שהמילה היא השלמת חסרון בבריאה, וכך מצא כל מערער מקום לערער ולומר: איך ייתכן שהדברים הטבעיים חסרים, כך שהם נצרכים להשלמה מבחוץ? זאת יחד עם התועלת הברורה של אותו עור לאותו אבר. אך מצוה זו לא נועדה להשלמת חסרון בבריאה אלא להשלמת חסרון במידות. ואותו נזק גופני שנגרם לאבר זה הוא המכוון, כך שלא תיפגם בו אף אחת מן הפעולות שקיום הפרט תלוי בהן ולא תתבטל על ידו יכולת ההולדה, אך תיפגם על ידו הלהיטות והתאווה היתרה מן הראוי. ביסוס א) העובדה שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ואולי אף פוגמת בהנאה היא דבר שאין בו ספק, כי אין ספק שהאבר נחלש כשהוא מדמם ומסירים את כיסויו מלידה. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: "הנבעלת מן הערל קשה לפרוש" (בראשית רבה פ,יא). זוהי לדעתי הסיבה החשובה ביותר למילה. ב) מי יכול היה להתחיל במעשה זה אם לא אברהם, שמפורסם מה שאמרו החכמים ז"ל (בבלי בבא בתרא טז,א) על צניעותו בנוגע לדבריו: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי [כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ]" (בראשית יב,יא).	וכד'לך אלמילה איצ'א ענדי אחדי עללהא תקליל אלנכאח ואצ'עאף הד'ה אלאלה חתי יקצר הד'א אלפעל ויג'ם מא אמכן. וקד ט'ן אן הד'א אלכ'תאן הו תכמיל נקץ כ'לקה, פוג'ד כל טאען מוצ'עא ללטען וקיל כיף תכון אלאמור אלטביעיה נאקצה חתי תחתאג' לתכמיל מן כ'ארג' מע מא יתבין מן מנפעה' תלך אלג'לדה לד'לך אלעצ'ו, וליס הד'ה אלמצוה לתכמיל נקץ אלכ'לקה בל לתכמיל נקץ אלכ'לק, ותלך אלאד'יה אלג'סמאניה אלחאצלה להד'א אלעצ'ו הי אלמקצודה אלתי לם יכ'תל בהא שי מן אלאפעאל אלתי בהא קואם אלשכ'ץ ולא בטל בהא אלתנאסל, לכן נקץ בהא אלכלב ואלשרה אלזאיד עלי מא יחתאג'. ואמא כון אלכ'תאן יצ'עף קוה' אלאנעאט' וקד רבמא נקץ אללד'ה פהו אמר לא שך פיה, לאן אלעצ'ו אד'א אדמי ואזילת וקאיתה מן אול נש[א](ו)ה פלא שך אנה יצ'עף, ובביאן קאלוא אלחכמים ז"ל הנבעלת מן הערל קשה לפרוש. פהד'א הו אוכד אסבאב אלמילה ענדי, ומן יבתדי בהד'א אלפעל אלא אברהם אלד'י שהר מן עפתה מא קד ד'כרוה אלחכמים ז"ל פי קולה הנה נא ידעתי [וכו'](כי אשת יפת מראה את).
25	טעם ב: סימן משותף) יש במילה לדעתי גם עניין אחר, חשוב מאוד: שלכל בעלי דעה זו, כלומר המאמינים בייחוד השם, יהיה סימן גופני אחד משותף. הגנה מזרים) כך לא יוכל מי שאיננו מהם לטעון שהוא מהם, והרי הוא נכרי. כי ייתכן שהוא יעשה זאת כדי להפיק לעצמו תועלת או להתנכל לאנשי הדת הזאת. ואת המעשה הזה אדם לא יעשה לעצמו או לבנו אלא מתוך האמנה כנה, כי אין זה חתך בשוק או כווייה בזרוע, אלא דבר שהיה נחשב אז לקשה מאוד. אחווה וסימן דתי) וכן ידועה מידת האהבה ההדדית והעזרה ההדדית בין כל האנשים שיש להם סימן אחד, והוא כעין ברית ואמנה. וכך המילה היא הברית שכרת אברהם אבינו על ההאמנה בייחוד השם. וכך כל מי שנימול ייכנס בברית אברהם ויתחייב בבריתו להאמנת הייחוד, "[וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם] לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (שם יז,ז). וגם זה עניין חשוב בהטעמת המילה כמו הראשון, ואולי אף חשוב יותר מן הראשון.	ופי אלמילה איצ'א ענדי מעני אכ'ר וכיד ג'דא, והו אן יכון אהל הד'א אלראי כלהם אעני מעתקדי י[י]חוד השם להם עלאמה ואחדה ג'סמאניה תג'מעהם, פלא יקדר מן ליס הו מנהם ידעי אנה מנהם והו אג'נבי, לאנה קד יפעל ד'לך כי ינאל פאידה או יגתאל אהל הד'א אלדין, והד'א אלפעל לא יפעלה אלאנסאן בנפסה או בולדה אלא ען אעתקאד צחיח, לאן מא ד'לך שרטה פי סאק או כיה פי ד'ראע, בל אמר כאן מסתצעבא ג'דא (ג'דא) [חיניד']. ומעלום איצ'א קדר אלתחאבב ואלתעאון אלחאצל בין אקואם כלהם בעלאמה ואחדה והי בצורה' אלעהד ואלמית'אק, וכד'לך הד'ה אלמילה [הי] אלעהד אלד'י עהדה אברהם אבינו עלי אעתקאד י[י]חוד השם, וכד'לך כל מן יכ'תן אנמא ידכ'ל פי ברית אברהם ואלתזאם עהדה לאעתקאד אלתוחיד להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, והד'א איצ'א מעני וכיד מת'ל אלאול פי תעליל אלמילה, ולעלה אוכד מן אלאול.
26	טעמים למועד ביצוע ברית המילה בן שמונה ימים) שלמותה והנצחתה של מצווה זו לא יתקיימו אלא בהיותה של המילה בשנות הקטנוּת, וזאת משלוש סיבות. א) הראשונה: אילו היו מחכים לקטן עד שיגדל, ייתכן שהוא לא יעשה זאת. ב) השנייה: אין זה כואב לו כמו שהדבר כואב לגדול, משום שעורו רך ודמיונו חלש. כי הגדול חושב למבהיל ולקשה את הדבר שהוא מדמיין שיקרה, לפני שיקרה. ג) השלישית: ההורים מקלים ראש בעניינו של הקטן בעת לידתו, כי בשלב זה עדיין לא התגבשה הצורה שבדמיון המביאה לכך שהוריו יאהבוהו. כי אותה צורה שבדמיון מיתוספת עם הטיפול בו, והיא גדֵלה ככל שהוא גדל, ולאחר מכן היא מתחילה לרדת ולהיטשטש; כוונתי לאותה צורה שבדמיון. כי אהבתם של האב והאם ליילוד בעת לידתו אינה כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, והאהבה לבן שנה אינה כאהבה לבן שש. ואילו היו מחכים שנתיים-שלוש היה הדבר מביא לביטול המילה מתוך החמלה על הילד והאהבה אליו. אך בעת לידתו אותה צורה שבדמיון חלשה מאוד, ובפרט עבור האב, שהוא המצוּוה במצוה זו.	וכמאל הד'ה אלשריעה ותכ'לידהא אנמא תם בכון אלכ'תאן פי סן אלצגר, (פ)פי ד'לך ת'לת' חכם, אלאולי אנה לו תרך אלצגיר חתי יכבר קד לא יפעל. (ו)אלת'אניה כונה לא יתאלם כתאלם אלכביר ללין ג'לדה ולצ'עף כ'יאלה, לאן אלכביר יסתהול ויסתצעב אלאמר אלד'י יתכ'יל וקועה קבל אן יקע. (ו)אלת'אלת'ה אן אלצגיר יתהאון ואלדאה באמרה ענד ולאדתה, לאנה לם תתמכן אלי אלאן אלצורה אלכ'יאליה אלמוג'בה למחבתה ענד ואלדיה, לאן תלך אלצורה אלכ'יאליה אנמא תתזיד באלמבאשרה והי תנמי מע נמ[א](ו)ה, ת'ם תאכ'ד' פי אלאנחטאט ואלאנמחא איצ'א אעני תלך אלצורה אלכ'יאליה, פאן ליס מחבה' אלאב ואלאם [א](ל)למולוד ענד מא יולד כמחבתהמא איאה והו אבן סנה, ולא מחבה' אבן סנה כמחבה' אבן סת, פלו תרך סנתין (או) ת'לת' לכאן ד'לך יוג'ב תעטיל אלכ'תאן לשפקה' אלואלד ומחבתה לה, ואמא ענד ולאדה פתלך אלצורה אלכ'יאליה צ'עיפה ג'דא, ובכ'אצה ענד אלואלד אלד'י הו אלמאמור בהד'ה אלמצוה.
27	אשר לכך שהמילה היא ביום השמיני – זאת משום שכל בעל חיים חלש מאוד בעת לידתו, והוא בשיא לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן עד שיעברו שבעה ימים, ואז הוא נמנה עם באי אוויר העולם. הלא תראה שגם בבהמות נשמר עניין זה: "[כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ] שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ [בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי]" (שמות כב,כט), וכאילו לפני כן הוא נֵפל. וכן באדם, יימול אחר שיעברו שבעה. ונעשה הדבר קצוב, ולא נתתה דבריך לשיעורין.	ואמא כון אלמילה פי אלת'אמן לאן כל חיואן ענד מא יולד צ'עיף ג'דא פי גאיה' רטובתה וכאנה אלי אלאן פי אלבטן אלי אנקצ'א סבעה' איאם וחיניד' ינעד מן אלמבאשרין ללהוא, אלא תרי אן פי אלבהאים איצ'א לחט' הד'א אלמעני שבעת ימים יהיה עם אמו ו[כ](ג)ו' פכאנה קבל ד'לך סקט, וכד'לך (פל)[פי] אלאנסאן בעד אנקצ'א סבעה יכ'תן, וצאר אלאמר מצ'בוטא ולא נתת[ה] דבריך לש[י]עורין.
28	האיסור לסרס: האיזון במיניות קבוצה זו כוללת גם את האיסור להשחית את אברי המין של כל זכר מבעלי החיים, על פי העיקרון של "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (דברים ד,ח). כוונתי לאיזונם של כל הדברים: לא להפריז ביחסי מין, כמו שציינו (פסקה 24), וגם לא לבטלם לגמרי. אלא ציווה ואמר: "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א:כב;כח; ט,ז). כך אבר זה יוחלש במילה אך לא ישורש בחיתוך, אלא יונח הדבר הטבעי כטבעו, תוך הישמרות מהפרזה.	וממא אשתמלת עליה איצ'א הד'ה אלג'מלה אלנהי ען אפסאד אלאת אלנכאח מן כל ד'כר מן אלחיואן, מטרד(א) עלי אצל חקים ומשפטים צדיקים, אעני תעדיל אלאמור כלהא, לא יפרט פי אלג'מאע כמא ד'כרנא ולא יעטל איצ'א באלכליה, אלא אמר וקאל פרו ורבו, כד'לך הד'ה אלאלה תצ'עף באלכ'תאן ולא תסתאצל באלקטע, בל יתרך אלאמר אלטביעי עלי טביעתה ויתחפט' מן אלאפראט.
29	איסורי חיתון נאסר על פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה לשאת ישראלית, א) כי אלה יחסי מין נפסדים ולריק. ב) נישואין כאלה יהיו גם מכשול לה ולמי שיבקש את ידה, ודבר זה ברור מאוד.	ונהי אן יתזוג' פצוע דכא וכרות שפכה ישראלית לאנה נכאח פאסד ועבת', ותלך אלז[ו](י)ג'ה איצ'א תציר מכשול להא ולמן טלבהא, והד'א בין ג'דא.
30	ממזר) כדי להרחיק מן העריות נאסר על ממזר לקיים יחסי מין עם בת ישראל, טעם א: הרתעה) כדי שידעו הנואף והנואפת שאם יעשו זאת יהיה לזרעם שבר שאין לו תקנה לעולם. טעם ב: נכבדות עם ישראל) וכן משום שבן נאפופים נחשב תמיד פחוּת בכל מנהג ובכל אומה, נתכבד זרע ישראל מלהתערב עם אותו הממזר. כהן) בשל נכבדות הכהנים נאסרו עליהם זונה וגרושה וחללה. כהן גדול) ועל כהן גדול, שהוא הנכבד שבכהנים, נאסרה אפילו אלמנה ואפילו בעולה, והטעם לכל זה ברור. עבד) ומכיוון שנאסר עירוב ממזרים בקהל ה', כל שכן עבדים ושפחות.	וללאבעאד ען אלעריות חרם אן ינכח ממזר בת ישראל, ליעלם אלזאני ואלזאניה אנהמא אן פעלא פקד צדעא נסלהמא צדעא לא ג'בר[ה] לה אבדא, ולאסתהג'אן אבן אלזנא איצ'א דאימא פי כל סירה וכל מלה שרף זרע ישראל ען אלאכ'תלאט בד'לך אלממזר. ומן אג'ל שרף אלכהנים חרמת עליהם זונה וגרושה וחללה, וכהן גדול אלד'י הו אשרף אלכהנים חרמת עליה ולו אלמנה ולו בעולה, והד'א כלה בין אלעלה. ואד'א חרם אכ'תלאט ממזרים פי קהל י"י פנאהיך עבדים ושפחות.
31	איסור חיתון עם גויים: הרחקה מעבודה זרה אשר לאיסור החיתון עם הגוים – טעמו נאמר במפורש בתורה: "וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ [וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן]" (שמות לד,טז).	ואמא תחרים מצאהרה' אלגוים פקד עלל ד'לך פי נץ אלתורה ולקחת מבנותיו לבניך ו[כ](ג)ו':
32	חתימה כללית: רוב המצוות נועדו להרחקה מעבודה זרה ורוב החֻקים שטעמם נסתר אינם אלא להרחקה מעבודה זרה. והפרטים האלה שנסתר ממני טעמם ואינני יודע מה תועלתם – הסיבה לכך היא א) שהדברים הנשמעים אינם כדברים הנראים, ולכן אותה מידה שידעתי אני משיטות הצאבים ממה ששמעתי מן הספרים אינה כמו מה שידע ממראה עיניים מי שראה את מעשיהם; ב) מה גם שאותן דעות כבר נמחו לפני אלפיים שנה או יותר. אילו ידענו את פרטי אותם מעשים ושמענו את פירוט אותן דעות, היה מובן לנו אופן החכמה בפרטי מעשי הקרבנות והטמאות וכיוצא בהן ממה שלא עלה בידי לתת לו טעם. העיקרון) כי אין לי ספק שכל זה לא נועד אלא למחות מן הדעת את הדעות השגויות הללו, ולבטל את המעשים חסרי התועלת הללו שכילו את החיים בתוהו והבל. אותן דעות מנעו מהמחשבה האנושית מלחקור על תפיסת "תצור" מושכלות או מלעשות דבר מועיל, כמו שביארו לנו נביאינו ואמרו: א) "וְאַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ הָלָכוּ" (בשילוב: שמואל־א יב,כא; ירמיהו ב,ח), ב) ואמר ירמיה: "[ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ:] אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיהו טז,יט). התבונן מה רב שיעורו של קלקול זה, והאם הוא דבר המצריך להתאמץ במיגורו או לא. הרי שרוב המצוות, כמו שביארנו, נועדו רק למיגור הדעות הללו, ולהקלת מעשי הטורח הגדולים והמייגעים והעמל והיגע שהטילו הללו לעבודת אליליהם. אם כן כל ציווי או איסור בתורה שטעמו נסתר ממך – אינו אלא ריפוי חולי מאותם חוליים שאיננו יודעים אותם היום, תודה לאל. זה מה שמאמין מי שיש לו שלמות, ועומד על אמיתת דבריו יתעלה: "לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי" (ישעיהו מה,יט).	וכל מא תכ'פי עלתה מן מעט'ם אלחקים אנמא הו ללאבעאד ען עבודה זרה. והד'ה אלג'זאיאת אלתי כ'פת עני עלתהא ולם אעלם מא פאידתהא סבב ד'לך אן ליסת אלאמור אלמסמועה כאלמשאהדה, פלד'לך ליס הד'א אלקדר אלד'י עלמתה אנא מן מד'אהב אלצאבה ממא סמעתה מן אלכתב מת'ל מא עלם מן ראי אעמאלהם משאהדה, ולא סימא בכון תלך אלארא קד דת'רת מן אלפי[ן] סנה או אכת'ר. פלו עלמנא ג'זאיאת תלך אלאעמאל וסמענא תפציל תלך אלארא, לתבינת לנא וג'(ו)ה אלחכמה פי ג'זאיאת אעמאל אלקרבנות ואלטמאות וגירהא ממא לם תסתקל ענדי עלתה, לאני לא אשך אן ד'לך כלה אנמא הו למחו תלך אלארא אלגיר צחיחה מן אלד'הן, ולאבטאל תלך אלאפעאל אלגיר מפידה אלתי תלפת אלאעמאר בת[ו]הו והבל, ועטלת תלך אלארא אלפכרה אלאנסאניה ען אלבחת' פי תצור מעקול או פעל מפיד, עלי מא בין לנא אנביא(ו)נא וקאלוא [ו]אחרי התהו אשר לא יועילו הלכו, וקאל ירמיה אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל. פתאמל כם מקדאר הד'א אלפסאד, והל הו שי ינבגי אבלא אלמג'הוד פי אזאלתה אם לא. פמעט'ם אלמצות כמא בינא אנמא הי לאזאלה' תלך אלארא, ולתכ'פיף אלכלף אלעט'ימה אלשאקה ואלתעב ואלנצב אלד'י וצ'עוה אולאיך לעבאדתהא. פכל אמר או נהי שרעי תכ'פי ענך עלתה אנמא הו טב מרץ' מן תלך אלאמראץ' אלתי מא בקינא אליום נעלמהא, ואלחמד ללה עלי ד'לך. הד'א הו אלד'י יעתקדה מן לה כמאל ויחקק קולה תע(א)לי לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני.
33	הרי סיימתי את כל המצוות הפרטיות שכוללות קבוצות אלה, והערנו על טעמיהן. ולא נשאר מהן מה שלא נתתי טעם אלא מצוות אחדות ופרטים מעטים, אף על פי שבאמת כבר הטעמנו עקרונית גם אותם, למתבונן הנבון.	פקד אתית עלי אחאד אלמצות כלהא אלתי תצ'מנתהא הד'ה אלג'מל ונבהנא עלי עללהא, ולם יבק מא לם אעללה מנהא אלא אחאד וג'זאיאת קלילה, ואן כאן באלחקיקה קד עללנא ד'לך איצ'א באלקוה אלקריבה ללמתאמל אלפהם: