ברהאן

בֻּרְהַאן (רבים: בַּרַאהִין) – 'הוכחה'. בימי הביניים תורגם "הוכחה מופתית", כשהכוונה היא להוכחה מוחלטת, בדרך כלל דמונסטרטיבית, שאינה ניתנת להפרכה או לערעור. "בֻּרהאן" הוא ראיה (דַלִיל) חזקה במיוחד. פסוקים שפשוטם (טַ'אהִר) סותר דבר שהוכח, זקוקים לפרשנות (תַאְוִיל) כדי שהבנתם תתאים לאמיתת המציאות. ולכן, כיוון שהוכח שהאל אינו גוף, הרמב"ם מפרש (תַאְוִיל) את כל המונחים המצביעים על גשמות האל על פי משמעותם הפנימית (בַּאטִן). לעומת זאת, קדמות העולם לא הוכחה, ולכן איננו צריכים לפרש אחרת את פסוקי מעשה בראשית.

דוגמאות ומפתח מופעים:

א,עא13: "כאשר התבוננתי בדרך הזו נרתעה ממנה נפשי רתיעה גדולה מאוד, וראוי לה שתירתע, כי בכל מה שטוענים שהוא הוכחה ["ברהאן"] לחידוש העולם חלים ספקות, ואין זו הוכחה חותכת אלא עבור מי שאינו יודע את ההבדל בין הוכחה לבין ויכוח ולבין הטעיה. ואילו עבור מי שיודע אותם מקצועות הדבר ברור לגמרי שבכל אותן ראיות ["אלאדלה"] יש ספקות, ונעשה עבורן שימוש בהנחות שלא הוכחו".

א,עו2: "והראיה ["אלדליל"] הזו אינה בנויה על עיקרי ה'מדברים', אלא היא הוכחה ["ברהאן"] נכונה הבנויה על ההאמנה בחומר ובצורה ותפיסת משמעויותיהם".

ב,הנחות26: "עשרים וחמש ההנחות האלה... כולן הוכחו ["תברהנת"] בהוכחה ["ברהאן"] שאין בה ספק".

ב,הנחות30: "זוהי ההנחה שאריסטו שואף לאשש תמיד. ונראה לי שאין הוא פוסק שראיותיו ["דלאילה"] בעדה הן הוכחה ["ברהאן"], אלא לדעתו היא הראויה והמתאימה ביותר".