חלק ב, הנחות

מתוך מורה הנבוכים
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלק ב, הנחות
הנחות
0 ההנחות הדרושות
א) לקביעת מציאות האלוה יתעלה;
ב) להוכחה שאין הוא גוף ולא כוח בגוף;
ג) ושהוא, יתהדר שמו, אחד –
עשרים וחמש הנחות הן, כולן מוכחות ואין ספק במשהו מהן. וכבר הוכיחו אריסטו והפֶּריפַּטטים הבאים אחריו כל אחת מהן.
ועוד הנחה אחת (הנחה 26) שנודה "תסלים" להם בה (לצורך הדיון), כי בכך יוכחו מושאי החקירה שלנו, כמו שאבאר, והנחה זו היא קדמות העולם.
אלמקדמאת אלמחתאג' אליהא פי את'באת וג'וד אלאלאה תעאלי, ופי אלברהאן עלי כונה לא ג'סם ולא קוה פי ג'סם, ואנה ג'ל אסמה ואחד, כ'מס ועשרון מקדמה, כלהא מברהנה, לא שך פי שי מנהא, קד אתי ארסטו ומן בעדה מן אלמשאיין עלי ברהאן כל ואחדה מנהא, ומקדמה ואחדה נסלמהא להם תסלימא לאן בד'לכ תתברהן מטאלבנא כמא סאבין, ותלך אלמקדמה הי קדם אלעאלם.
1
קבוצת הנחות: סופיות המציאות
ההנחה הראשונה:
מציאות גודל אינסופי – בלתי אפשרית.
א. אלמקדמה אלאולי, אן וג'וד עט'ם מא לא נהאיה לה מחאל.
2 ההנחה השנייה:
מציאות אינסוף גדלים – בלתי אפשרית, אם הם מצויים בו־זמנית.
ב. אלמקדמה אלת'אניה, אן וג'וד אעט'אם לא נהאיה לעדתהא מחאל, והו אן תכון מוג'ודה מעא.
3 ההנחה השלישית:
מציאות אינסוף עילות ועלולים – בלתי אפשרית, גם אם אין להם גודל. לדוגמה: שכל מסוים, למשל, סיבתו היא שכל שני; וסיבת השני – שלישי; וסיבת השלישי – רביעי; כך עד אינסוף – גם זה בלתי אפשרי בבירור.
ג. אלמקדמה אלת'אלת'ה, אן וג'וד עלל ומעלולאת לא נהאיה לעדתהא מחאל, ולו לם תכן ד'ואת עט'ם, מת'אל ד'לך אן יכון הד'א אלעקל מת'לא סבבה עקל ת'אני, וסבב אלת'אני ת'אלת', וסבב אלת'אלת' ראבע, הכד'א אלי לא נהאיה, הד'א איצ'א בין אלמחאל.
4
קבוצת הנחות: השינוי והתנועה
ההנחה הרביעית:
השינוי נמצא בארבע קטגוריות.
א) בקטגוריית העצם. שינוי זה החל בָּעצם הוא ההתהוות והכיליון;
ב) והוא נמצא בקטגוריית הכמות, כלומר הגידול וההתמעטות;
ג) והוא נמצא בקטגוריית האיכות, כלומר ההשתנות;
ד) והוא נמצא בקטגוריית המיקום, והיא תנועת ההעתקה. שינוי זה במיקום נקרא "תנועה" בייחוד.
ד. אלמקדמה אלראבעה, הי אן אלתגיר יוג'ד פי ארבע מקולאת, פי מקולה' אלג'והר והד'א אלתגיר אלכאין פי אלג'והר הו אלכון ואלפסאד. ויוג'ד פי מקולה' אלכם והו אלנמו ואלאצ'מחלאל, ויוג'ד פי מקולה' אלכיף והו אלאסתחאלה. ויוג'ד פי מקולה' אלאין והו חרכה' אלנקלה, ועלי הד'א אלתגיר פי אלאין תקאל אלחרכה בכ'צוץ.
5 ההנחה החמישית:
כל תנועה היא שינוי ויציאה מן הכוח אל הפועל.
ה. אלמקדמה אלכ'אמסה, הי אן כל חרכה תגיר וכ'רוג' מן אלקוה אלי אלפעל.
6 ההנחה השישית:
התנועות – יש מהן א) בעצם "ד'את" ויש ב) במקרה, יש מהן ג) בכפייה ויש מהן ד) בחלק, והוא מין של התנועות שבמקרה. א) בעצם – כגון היעתקות הגוף ממקום למקום. ב) במקרה – כמו שאומרים על השחרות בגוף מסוים שהיא עברה ממקום למקום. ג) בכפייה – כגון תנועת האבן כלפי מעלה על ידי מי שכופה אותה לכך. ד) בחלק – כגון תנועת המסמר בספינה, כי כשהספינה נעה אנו אומרים שגם המסמר נע, וכך כל מחובר הנע כמכלול, אומרים שחלקיו נעים.
ו. אלמקדמה אלסאדסה, אן אלחרכאת מנהא באלד'את ומנהא באלערץ', ומנהא באלקסר, ומנהא באלג'ז והו נוע ממא באלערץ'. אמא אלתי באלד'את פכאנתקאל אלג'סם מן מוצ'ע למוצ'ע. ואמא אלתי באלערץ' פכמא יקאל פי אלסואד אלד'י פי הד'א אלג'סם אנה אנתקל מן מוצ'ע אלי מוצ'ע. ואמא אלתי באלקסר פכחרכה' אלחג'ר אלי פוק בקאסר יקסרהא עלי ד'לך. ואמא אלתי באלג'ז פכחרכה' אלמסמאר פי אלספינה, לאן אד'א תחרכת אלספינה נקול אנה קד תחרך אלמסמאר איצ'א, והכד'א כל מולף יתחרך בג'מלתה יקאל אן ג'זאה קד תחרך.
7 ההנחה השביעית:
כל משתנה ניתן לחלוקה, ולכן כל נע ניתן לחלוקה, והוא בהכרח גוף. וכל מה שאינו ניתן לחלוקה אינו נע, ועל כן אין הוא גוף בשום אופן.
ז.אלמקדמה אלסאבעה, הי אן כל מתגיר מנקסם, ולד'לך כל מתחרך מנקסם והו ג'סם צ'רורה, וכל מא לא ינקסם לא יתחרך ולד'לך לא יכון ג'סמא אצלא.
8 ההנחה השמינית:
כל מה שנע במקרה – ינוח בהכרח, משום שתנועתו אינה עצמית "ד'את" לו, ולכן לא ייתכן שינוע בתנועה המקרית הזאת תמיד.
ח. אלמקדמה אלת'אמנה, אן כל מא יתחרך באלערץ' פהו יסכן צ'רורה אד' ליס חרכתה בד'אתה, ולד'לך לא ימכן אן יתחרך תלך אלחרכה אלערצ'יה דאימא.
9 ההנחה התשיעית:
כל גוף המניע גוף – הוא מניע אותו רק בכך שגם הוא נע בעת הנעתו.
ט. אלמקדמה אלתאסעה, אן כל ג'סם יחרך ג'סמא פאנמא יחרכה באן יתחרך הו איצ'א פי חאל תחריכה.
10
קבוצת הנחות: הכוחות שבגוף
ההנחה העשירית:
כל מה שאומרים שהוא בגוף – אחד משניים:
א) או שקיומו בגוף, כמו המקרים;
ב) או שקיום הגוף בו, כמו הצורה הטבעית. ושניהם כוח בגוף.
י. אלמקדמה אלעאשרה, אן כל מא יקאל אנה פי ג'סם ינקסם אלי קסמין, אמא אן יכון קואמה באלג'סם כאלאעראץ', או יכון קואם אלג'סם בה כאלצורה אלטביעיה, וכלאהמא קוה פי ג'סם.
11 ההנחה האחת עשרה:
חלק מן הדברים שקיומם בגוף יכולים להתחלק כשהגוף מתחלק, וכך הם מתחלקים במקרה, כגון הצבעים ושאר הכוחות המתפשטים בכל הגוף. וכן חלק ממקיימי הגוף אינם מתחלקים בשום אופן, כגון הנפש והשכל.
יא. אלמקדמה אלחאדיה' עשר, אן בעץ' אלאשיא אלתי קואמהא באלג'סם קד תנקסם באנקסאם אלג'סם פתכון מנקסמה באלערץ' כאלאלואן וסאיר אלקוי אלשאיעה פי ג'מיע אלג'סם, וכד'לך בעץ' אלמקומאת ללג'סם לא תנקסם בוג'ה כאלנפס ואלעקל.
12 ההנחה השתים עשרה:
כל כוח הנמצא מתפשט בגוף – הוא סופי, משום שהגוף סופי.
יב. אלמקדמה אלת'אניה' עשר, אן כל קוה תוג'ד שאיעה פי ג'סם פהי מתנאהיה לכון אלג'סם מתנאה.
13
קבוצת הנחות: התנועה והזמן
ההנחה השלוש עשרה:
לא ייתכן שאחד ממיני השינוי יהיה רציף מלבד תנועת ההעתקה לבדה, ומתוכה רק התנועה הסיבובית.
יג. אלמקדמה אלת'אלת'ה' עשר, אנה לא ימכן אן יכון שי מן אנואע אלתגיר מתצלא אלא חרכה' אלנקלה פקט, ואלדוריה מנהא.
14 ההנחה הארבע עשרה:
הנחה ד,ד) תנועת ההעתקה היא התנועה הקדומה ביותר והראשונה שבהן בטבע. כי הנחה ד,א) להתהוות ולכיליון קודמת ההשתנות, הנחה ד,ג) ולהשתנות קודמת התקרבות המְשַנה אל המשתנה, ואין הנחה ד,ב) גדילה ולא התמעטות אלא אם קודמים לכך התהוות וכיליון.
יד. אלמקדמה אלראבעה' עשר, אן חרכה' אלנקלה אקדם אלחרכאת ואולהא באלטבע, לאן אלכון ואלפסאד תתקדמהא אסתחאלה, ואלאסתחאלה יתקדמהא קרב אלמחיל מן אלמסתחיל, ולא נמו ולא נקץ אלא ויתקדמה כון ופסאד.
15 ההנחה החמש עשרה:
הזמן הוא מקרה הבא בעקבות התנועה ונלווה אליה, ואף לא אחד מהם נמצא מבלי השני: אין תנועה אלא בזמן, ואי אפשר לתפוס שכלית זמן אלא עם תנועה. הרי שׁכּל מה שאין לו תנועה, אינו כלול בזמן.
טו. אלמקדמה אלכ'אמסה' עשר, אן אלזמאן ערץ' תאבע ללחרכה ולאזם להא, ולא יוג'ד אחדהמא דון אלאכ'ר, לא תוג'ד חרכה אלא פי זמאן, ולא יעקל זמאן אלא מע אלחרכה. פכל מא לא תוג'ד לה חרכה פליס הו ואקע תחת אלזמאן.
16
קבוצת הנחות: הסיבתיות שבמציאות
ההנחה השש עשרה:
כל מה שאינו גוף – אי אפשר לתפוס בו שׂכלית ריבוי, אלא אם כן הוא כוח בגוף, שאז פרטי הכוחות האלה מתרבים בשל ריבוי חומריהם או נושאיהם. ולכן בדברים הנבדלים, שאינם גוף ולא כוח בגוף – השכל אינו יכול לתפוס בהם ריבוי בכלל, אלא אם כן הם עילות ועלולים.
יו. אלמקדמה אלסאדסה' עשר, אן כל מא ליס בג'סם פלא יעקל פיה תעדד, אלא באן יכון קוה פי ג'סם פתתעדד אשכ'אץ תלך אלקוי בתעדד מואדהא או מוצ'ועאתהא. פלד'לך אלאמור אלמפארקה אלתי ליסת בג'סם ולא קוה פי ג'סם לא יעקל פיהא תעדד אצלא, אלא באן תכון עלל ומעלולאת.
17 ההנחה השבע עשרה:
לכל נע יש בהכרח מניע: או מחוצה לו, כמו האבן שהיד מניעה אותה, או שהמניע שלו בתוכו, כגוף בעל החיים, שאז הוא מורכב ממניע ומִנע. ולכן כשהוא מת, ונעדר ממנו המניע, שהוא הנפש – בו ברגע נותר הנע, שהוא הגוף, כפי שהיה, אלא שאינו נע אותה תנועה. אך כיוון שהמניע המצוי בנע נסתר ואינו גלוי לחושים, חשבו שבעל החיים נע בלי מניע. וכל נע שהמניע שלו נמצא בתוכו, הוא הנקרא "נע מעצמו", והכוונה היא שהכוח המניע את מה שנע ממנו באופן עצמי, "ד'את" מצוי במכלול שלו.
יז. אלמקדמה אלסאבעה' עשר, אן כל מתחרך פלה מחרך צ'רורה, אמא כ'ארג'א ענה כאלחג'ר תחרכה אליד, או יכון מחרכה פיה כג'סם אלחיואן פאנה מולף מן מחרך ומתחרך, ולד'לך אד'א מאת ועדם מנה אלמחרך והי אלנפס יבקי אלמתחרך והו אלג'סד פי אלחין כמא כאן אלא אנה לא יתחרך תלך אלחרכה, פלמא כאן אלמחרך אלמוג'וד פי אלמתחרך כ'פיא לא יט'הר ללחס ט'ן באלחיואן אנה יתחרך דון מחרך, וכל מתחרך יכון מחרכה פיה פהו אלד'י יסמי אלמתחרך מן תלקאיה מענאה אן אלקוה אלמחרכה למא יתחרך מנה באלד'את מוג'ודה פי ג'מלתה.
18 ההנחה השמונה עשרה:
כל מה שיוצא מן הכוח אל הפועל – המוציא שלו אינו הוא, והוא בהכרח חיצוני לו. כי אילו היה המוציא בתוכו ולא היה קיים מונֵע – לא היה זמן שבו היה מצוי בכוח, אלא הוא היה בפועל תמיד. ואם המוציא שלו היה בתוכו, והיה לו מונע ואז הוסר – הרי אין ספק שמסיר המונע הוא שהוציא את הכוח הזה לפועל. הבן זאת.
יח. אלמקדמה אלת'אמנה' עשר, אן כל מא יכ'רג' מן אלקוה אלי אלפעל פמכ'רג'ה גירה והו כ'ארג' ענה צ'רורה, לאנה לו כאן אלמכ'רג' פיה ולם יכן ת'ם מאנע למא וג'ד באלקוה וקתא מא בל כאן יכון באלפעל דאימא, פאן כאן מכ'רג'ה פיה וכאן לה מאנע פארתפע פלא שך אן מזיל אלמאנע הו אלד'י אכ'רג' תלך אלקוה אלי אלפעל. פאפהם הד'א.
19 ההנחה התשע עשרה:
כל מה שיש סיבה למציאותו – הוא אפשרי המציאות מבחינת עצמו. "ד'את" כי אם סיבותיו נוכחות – הוא נמצא; ואם אין הן נוכחות, או שנעדרו, או שהשתנה יחסן המחייב את מציאותו – אין הוא נמצא.
יט. אלמקדמה אלתאסעה' עשר, אן כל מא לוג'ודה סבב פהו ממכן אלוג'וד באעתבאר ד'אתה, לאנה אן חצ'רת אסבאבה וג'ד, ואן לם תחצ'ר או עדמת או תגירת נסבתהא אלמוג'בה לוג'ודה לם יוג'ד.
20 ההנחה העשרים:
כל מחויב המציאות מבחינת עצמו "ד'את" – אין למציאותו סיבה בשום פנים ואופן.
כ. אלמקדמה אלעשריניה, אן כל ואג'ב אלוג'וד באעתבאר ד'אתה פלא סבב לוג'ודה בוג'ה ולא עלי חאל.
21
קבוצת הנחות: חלקי הגוף – חומר וצורה
ההנחה העשרים ואחת:
כל מה שמורכב משני עניינים – הרי ההרכבה הזאת היא בהכרח סיבת מציאותו כפי שהוא, ואין הוא מחויב המציאות בעצמותו, "ד'את" כי מציאותו היא בשל מציאות שני חלקיו ובשל הרכבתם.
כא. אלמקדמה אלחאדיה ואלעשרון, אן כל מרכב מן מעניין פאן ד'לך אלתרכיב הו סבב וג'ודה עלי מא הו עליה צ'רורה, פליס הו ואג'ב אלוג'וד בד'אתה, לאן וג'ודה בוג'וד ג'זאיה ובתרכיבהמא.
22 ההנחה העשרים ושתיים:
כל גוף – מורכב בהכרח משני עניינים, וחלים עליו בהכרח מקרים. שני העניינים המקיימים אותו הם החומר שלו והצורה שלו, והמקרים החלים עליו הם הכמות והתבנית והתנוחה.
כב. אלמקדמה אלת'אניה ואלעשרין, אן כל ג'סם פהו מרכב מן מעניין צ'רורה, ותלחקה אעראץ' צ'רורה. אמא אלמעניין אלמקומין לה פמאדתה וצורתה, ואמא אלאעראץ' אללאחקה לה פאלכם ואלשכל ואלוצ'ע
23 ההנחה העשרים ושלוש:
כל מה שהוא בכוח ויש לו בעצמותו אפשרות מסוימת – ייתכן שבזמן מסוים לא יימצא בפועל.
כג. אלמקדמה אלת'אלת'ה ואלעשרין, אן כל מא הו באלקוה ופי ד'אתה אמכאן מא, פקד ימכן פי וקת מא אן לא יוג'ד באלפעל.
24 ההנחה העשרים וארבע:
כל מה שהוא בכוח דבר־מה – הרי הוא בהכרח בעל חומר, כי האפשרות היא תמיד בחומר.
כד. אלמקדמה אלראבעה ואלעשרין, אן כל מא הו באלקוה שי מא, פהו ד'ו מאדה צ'רורה, לאן אלאמכאן הו פי אלמאדה אבדא.
25 ההנחה העשרים וחמש:
רֵאשיוֹת "מבדא" העצם "ג'והר" המורכב הפרטי – הן החומר והצורה. ויש הכרח בפועֵל, כלומר מניע שהניע את הנושא עד שהכינו לקבל את הצורה, והוא המניע הקרוב המכין את חומרו של פרט כלשהו. דבר זה מחייב עיון לגבי התנועה והמניע והנע. וכבר התבאר בכל זה כל מה שיש צורך לבארו. זה לשונו של אריסטו: "החומר אינו מניע את עצמו" "ד'את" (מטפיזיקה, יב,6, 1071ב 29-30). זו היא ההנחה הנכבדה המביאה לחקירה על מציאות המניע הראשון.
כה. אלמקדמה אלכ'אמסה ואלעשרין, אן מבאדי אלג'והר אלמרכב אלשכ'צי אלמאדה ואלצורה, ולא בד מן פאעל אעני מחרך חרך אלמוצ'וע חתי היאה לקבול אלצורה, והו אלמחרך אלקריב אלמהיי למאדה' שכ'ץ מא. פלזם מן הנא אלנט'ר פי אלחרכה ואלמחרך ואלמתחרך. וקד בין פי כל ד'לך מא ילזם תביינה. ונץ כלאם ארסטו: אלמאדה לא תחרך ד'אתהא. פהד'ה הי אלמקדמה אלעט'ימה אלדאעיה ללבחת' ען וג'וד אלמחרך אלאול.
26
תקפות ההנחות
עשרים וחמש ההנחות האלה שערכתי לפניך – יש מהן הברורות בעיון קל ביותר, והנחות מוכחות, מושכלות ראשונים או קרוב להן על פי סידורן שסיכמנו, ומהן נזקקות להוכחות ולכמה הנחות. אבל כולן הוכחו בהוכחה שאין בה ספק, חלקן בספר ה"פיזיקה" ובפירושיו, וחלקן בספר ה"מטפיזיקה" ובפירושו. וכבר הודעתי לך (א,עא22. וראו להלן ב,ב6) שאין מטרתו של חיבור זה להעתיק את ספרי הפילוסופים בזה ולבאר את ההנחות הרחוקות ביותר, אלא להזכיר את ההנחות הקרובות, שיש בהן צורך לפי מטרתנו.
והד'ה אלכ'מס ועשרון מקדמה אלתי צדרת לך בהא, מנהא מא הו בין באיסר תאמל ומקדמאת ברהאניה מעקולאת אול או קריב מנהא במא לכ'צנאה מן תרתיבהא, ומנהא מא תחתאג' אלי בראהין ומקדמאת עדה. לכנהא כלהא קד תברהנת ברהאן לא שך פיה. בעצ'הא פי כתאב אלסמאע ושרוחה, ובעצ'הא פי כתאב מא בעד אלטביעה ושרחה. וקד אעלמתך אן ליס גרץ' הד'ה אלמקאלה נקל כתב אלפלאספה פיהא ותביין אבעד אלמקדמאת, בל ד'כר אלמקדמאת אלקריבה אלמחתאג' אליהא בחסב גרצ'נא.
27
הנחה אחרונה: נצחיות הזמן והתנועה והעולם
אל ההנחות שהבאתי למעלה אוסיף הנחה אחת, המחייבת את הקדמוּת. אריסטו טען שהיא נכונה ושהיא הדבר הראוי ביותר להאמין בו, ואנו נודה לו בה כהנחה לצורך הדיון כדי שיתבאר מה שהתכוונו לבארו.
ואצ'יף אלי מא תקדם מן אלמקדמאת מקדמה ואחדה תוג'ב אלקדם, ויזעם ארסטו אנהא צחיחה ואולי מא יעתקד, פנסלמהא לה עלי ג'הה' אלתקדיר חתי יבין מא קצדנא לביאנה.
28 הנחה זו, והיא העשרים ושש,
היא דבריו שהזמן והתנועה נצחיים ותמידיים ומצויים בפועל. לפיכך על פי הנחה זו נובע לשיטתו בהכרח שיש גוף נע תנועה נצחית תמידית מצויה בפועל, והוא הגוף החמישי. ועל כן הוא טוען שהשמים אינם מתהווים ולא כָּלים, כי לדעתו התנועה אינה מתהווה ולא כלה. כי הוא טוען שלכל תנועה קודמת בהכרח תנועה, או ממינה או לא ממינה; ושֶׁמה שחושבים שלתנועה המקומית של בעל החיים אין קודמת שום תנועה אחרת – אין זה נכון. כי הסיבה לכך שהוא נע לאחר שנח מגיעה לבסוף אל דברים שגרמו לאותה תנועה מקומית, והם א) או שינוי מזג המחייב תאווה לבקש את המתאים לו או לברוח ממה שאינו מתאים לו, ב) או דמיון, ג) או מחשבה שתתחדש לו, ואם כן אחד משלושת אלה מניע אותו; ואת כל אחד מהם מחייבות תנועות אחרות. וכן הוא טוען שכל מה שמתחדש – אפשרות חידושו קודמת בזמן לחידושו. מכך הוא מחייב דברים לצורך אימות הנחתו.
ותלך אלמקדמה כ"ו והי אלסאדסה ואלעשרון, הי קולה אן אלזמאן ואלחרכה סרמדיאן דאימאן מוג'ודאן באלפעל. פלד'לך ילזם ענדה צ'רורה בחסב הד'ה אלמקדמה אן יכון ת'ם ג'סם מתחרך חרכה סרמדיה דאימה מוג'ודה באלפעל והו אלג'סם אלכ'אמס, פלד'לך יקול אן אלסמא לא כאינה ולא פאסדה, לאן אלחרכה ענדה לא כאינה ולא פאסדה, לאנה יקול אן כל חרכה תתקדמהא חרכה צ'רורה אמא מן נועהא או מן גיר נועהא, ואן אלד'י יט'ן באלחיואן אנה לם תתקדם חרכתה אלמכאניה חרכה אכ'רי אצלא ליס בצחיח, לאן אלסבב פי חרכתה בעד אלסכון ינתהי אלי אמור דאעיה לתלך אלחרכה אלמכאניה, והי אמא תגיר מזאג' יוג'ב שהוה לטלב מואלף או הרב מן מכ'אלף, או כ'יאל, או ראי יחדת' לה, פיחרכה אחד הד'ה אלת'לת'ה, וכל ואחד מנהא תוג'בה חרכאת אכ'רי. וכד'לך יקול אן כל מא יחדת' פאן אמכאן חדות'ה מתקדם עלי חדות'ה באלזמאן, וילזם מן ד'לך אשיא לתצחיח מקדמתה.
29 לפי הנחה זו, יש נע סופי הנע וחוזר במחזוריות לאורך מרחק סופי אינסוף פעמים על פני אותו מרחק. ודבר זה לא ייתכן אלא בתנועה הסיבובית, כמוכח מן ההנחה השלוש עשרה מן ההנחות לעיל, שלפיה מציאות של אינסוף חייבת להיות באופן של זה־אחר־זה ולא בו־זמנית. ובחסב הד'ה אלמקדמה יכון אלמתחרך אלמתנאהי יתחרך עלי טול מתנאה מרארא גיר מתנאהיה באלרג'וע עלי ד'לך אלטול באלדור, והד'א לא ימכן אלא פי אלחרכה אלדוריה כמא יתברהן פי אלמקדמה אלת'אלת'ה' עשר מן הד'ה אלמקדמאת, ובחסבהא ילזם וג'וד מא לא נהאיה לה עלי ג'הה' אלתעאקב, לא אן יוג'ד ד'לך מעא.
30
מעמדה של ההנחה האחרונה
זוהי ההנחה שאריסטו שואף לאשש תמיד.
דעת הרמב"ם על אריסטו) ונראה לי שאין הוא פוסק שראיותיו בעדה הן הוכחה, אלא לדעתו היא הראויה והמתאימה ביותר.
דעת פרשני אריסטו) אך ההולכים אחריו ומפרשי ספריו טוענים שהיא מחויבת ולא (רק) אפשרית, ושהיא הוכחה.
דעת ה"מדברים") וכל אחד מן ה"מדברים" שואף לקבוע שהיא נמנעת. הם אומרים: אין להעלות על הדעת "תצור" כיצד ייווצרו אינסוף מחודשים בזה אחר זה. אם כן תוקף דבריהם הוא מתוך כך שזה מושכל ראשון לדעתם.
דעת הרמב"ם) ומה שנראה לי אישית הוא שההנחה הזאת אפשרית, לא מחויבת כמו שאומרים המפרשים של דברי אריסטו, ולא נמנעת כמו שטוענים ה"מדברים".
והד'ה אלמקדמה הי אלתי ירום ארסטו את'באתהא דאימא, ויבדו לי אנא אנה לא יקטע באן דלאילה עליהא ברהאן, בל הי אלאחרי ואלאולי ענדה. וידעי תבאעה ושארחי כתבה אנהא ואג'בה לא ממכנה, ואנהא קד תברהנת. וירום כל מתכלם מן אלמתכלמין אן ית'בת אנהא ממתנעה, ויקולון לא יתצור כיף תחדת' חואדת' לא נהאיה להא באלתעאקב. פקוה' כלאמהם אנהא ענדהם מעקול אול. ואלד'י יבדו לי אנא אן הד'ה אלמקדמה ממכנה, לא ואג'בה כמא יקול אלשארחון לכלאם ארסטו, ולא ממתנעה כמא ידעי אלמתכלמון.
31 אין הכוונה כעת לבאר את ראיות אריסטו ולא את הספקות שלנו לגביו, ולא לבאר את דעתי לגבי חידוש העולם. אלא הכוונה כאן היא להציג את ההנחות שאנו נזקקים להן בשלושת מושאי החקירה שלנו. וליס אלקצד אלאן תביין דלאיל ארסטו ולא תשכיכנא עליה, ולא תביין ראיי פי חדת' אלעאלם בל אלקצד פי הד'א אלמוצ'ע חצר אלמקדמאת אלתי נחתאג'הא פי מטאלבנא אלת'לת'ה.
32
הקדמה לפרקים הבאים
לאחר שהקדמתי את ההנחות האלה והודיתי "תסלים" בהן, אחל לבאר את מה שנובע מהן.
ובעד תקדים הד'ה אלמקדמאת ותסלימהא אכ'ד' פי תביין מא ילזם ענהא: